שעה אחרי שעזב התחיל לרדת גשם והציף את כל רחובות העיר. אלפי שלוליות נקוו במקומות שבהם המדרכה שקעה: ליד הקיוסק של וענונו, איפה שפעם היתה מדרגה והיום כבר אין כי קובי לולו המשוגע ניפץ אותה, במגרשי הכדורגל בצפון העיר, איפה ששיחקו רק הטובים, ובמגרשי הכדורגל בדרום העיר, איפה ששיחקו הטובים פחות או אלו שלא היו בטוחים איך לשחק, בתחנות האוטובוסים, איפה שנשים זקנות הביטו בקנאה על נערות יפות, ומסביב לספסלים הציבוריים, איפה שאני הייתי יושבת, והוא היה כועס, איך אני מבזבזת את החיים בישיבה, מה יש לשבת כל כך הרבה, כשיושבים הדם לא זורם טוב ואין מחשבות, כדאי לך לעמוד קצת יותר. יום אחרי זה התפרסמה, כרגיל, כתבת ענק במקומון וטענה שמערכת הניקוז של העיר שוב אכזבה ולא עמדה במבחן האמת ושראש העיר שלנו בעצם רק גנב כספים בשלוש השנים האחרונות. אנשי ראש העיר אמרו בתגובה שכולם מנסים להתנכל לו, גם הגשמים, והמתנכלים אמרו שהוא שכר קבלנים לא חוקיים לפרויקט הדיור החדש ושמגיע לו שיתנכלו לו. הם המשיכו להתווכח כל השבוע עד שכולם שכחו כבר מכל המים שכיסו אותנו מכל פינה ורק אני זכרתי. הגשם היה כל כך חזק שחשבתי שהשמיים גנבו לי את הבכי ואני נשארתי יבשה.

לקח לו כל כך הרבה זמן לעזוב. ישבתי למעלה ושמעתי את המשאית "מחלבות גד" שלו מחרחרת, הוא ניסה להתניע והמנוע נדם, ואז שוב ניסה ושוב נכשל, יכולתי לדמיין אותו מטיח אגרוף קטן, לא באמת זועם, בהגה, מוחה את מצחו מאגלי הזיעה הקטנים שהצטברו שם בדקות האחרונות, מכווץ את עיניו.
התחלתי לקפל כביסה, את אותה כביסה שחצי שעה קודם זרקנו אחד על השני, הוא אמר בקול נמוך שהוא לא מוכן לדבר על דינה, שהנושא הזה מחוץ לתחום, ואני צעקתי, מחוץ לתחום ? כמה זמן של קיפולי כביסה יהפכו אותה לבתוך התחום? והוא לא כל כך הבין למה אני מתכוונת, מה את מתחילה עוד פעם עם כל ההדמיות האלה שלך, הוא אמר, ואני תיקנתי, דימויים, והוא אמר, כן, שכחתי שנהיית חכמה, שזה מה שהוא תמיד אומר מאז שנרשמתי לקורס ערב ההוא בספרות, ואני אמרתי, זה בכלל לא היה דימוי ואני רוצה לדעת מה אמרת לה שהיא ככה באה באמצע הריקודי עם ואמרה לי שהיא מקווה שהעניינים יסתדרו ביני ובין יקי, והוא אמר, לא אמרתי כלום ואני התעקשתי, תגיד משהו, מתי ראית אותה, אתם מדברים בטלפון, למה איתה אתה מדבר ואיתי כבר ארבע שנים לא החלפת מילה חוץ מצריך לקנות לחם וביצים, וצריך לשלם לועד בית. והוא שתק ואז אמר שאני לא אשכח להוריד את הכביסה מהחבל כי כנראה הולך לרדת גשם ואני אמרתי, יקי, ולא סיימתי כי משהו נתקע לי בגרון, והוא לא חיכה שאני אמשיך ולקח את המעיל שלו ואיזה תיק עם בגדים שחיכה לו ליד הכניסה כבר חודש שלם ואפילו בלי להסתכל עליי עוד פעם אחת יצא מהבית.

גיליתי שהוא שכח כמה חולצות ומכנסיים אז כיווצתי אותם לכדור גדול וזרקתי לו אותם מהחלון, כמו שהייתי רואה בסרטים, וצעקתי לו, שתדע לך שבאתיופיה אנשים הולכים עירומים. הבגדים נחתו על גג המשאית. הוא לא ענה לי, רק המשיך להתניע, אז הוספתי, אתה שומע? וכשגם על זה הוא לא ענה , סגרתי את תריסי הרעפים בחבטה והתיישבתי על הרצפה. פתאום הבית הפך להיות חשוך נורא. על הקיר זזו כל מיני צלליות, חשבתי שאולי זה הוא, שהוא התחרט וחזר, ובא לשבת לידי, אחר כך חשבתי שמתתי ושזה השכנים שבאו לקחת אותי, שמחתי שהם באו, לא הייתי רוצה להשכח הרבה ימים אחרי שאני אמות, בגלל זה גם שמחתי על יקי, חשבתי שלי יש אותו ולו יש אותי ושנינו נדאג להודיע למשטרה כשנמות. קול ההתנעות שלו הפך להיות תכוף יותר, כאילו שעכשיו הוא נהיה רציני לגבי זה, ידעתי שהוא לא הולך לוותר, היתה התנעה, וחרחור ודממה והתנעה , ולרגע זה הצליח, וחשבתי שעוד רגע הוא נוסע מפה, יקי שלי, שפגשתי לפני כל כך הרבה זמן בגליל, ושפגשתי שוב שנים אחר כך בתור לרופאת שיניים ברמת גן, שלא זיהיתי כי השיער שלו התבהר והשינים שלו התיישרו וכי פתאום הוא חייך יותר, שנשקתי לו בפגישה העשירית כי כבר לא יכולתי להתאפק, שאהבתי. נחרדתי וחֶרדתי היתה נשימות קצובות שמילאו את חלל החדר. המשאית דממה, נשימותיי הכבדות חדלו.

אני חושבת שנרדמתי כי כשהתעוררתי הצלליות כבר נעלמו ורק טפיפות רגליים קטנות נשמעו דרך החלון. חשבתי שילדים קטנים טיפסו לי על המרזב והם מנסים להכנס לבית ולמצוא מחסה מהחושך, רציתי לומר להם שיבואו,זה בסדר, עכשיו יש פה מקום, גיששתי את דרכי באפלה והדלקתי את האור. המשאית של "מחלבות גד" כבר לא חנתה למטה, במקומה על האספלט השחור ישבה רנו קליאו לבנה, חיפשתי את ערימת הילדים שנקשו לי על החלון ובמקומם מצאתי רק קיתונות של גשם ששטף את החצר ואת הכבישים ואת הגגות. הגשם היה כל כך חזק באותו השבוע ובשבוע שלאחר מכן, הוא נכנס דרך הנקבים הקטנים ביותר, טפטף ודגדג והכאיב. הוא לכלך לי את כל המרצפות בבית והכניס הרבה אבק וחרקים והרג לי את העציצים במרפסת וגנב לי את הבכי. ורק שבועיים אחרי זה הוא הפסיק, ואני עמדתי מול הכבסים הרטובים שעל החבל וזכרתי איך יקי אמר, אל תשכחי להוריד את הכביסה, הולך לרדת גשם, והתחלתי לבכות.