אלא שקרן נכנסה לחיי, והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שאי-אפשר לא לספר על זה.
יפעת וטדי מצפים לנו באמצע היום העמוס הזה בגן הפיסגה. הם רוצים שנשב יחד לארוחת אחר צהריים במסעדה. אני חבר טוב של שניהם כבר שנים, וברור שזו דרכם לגמול לי על כך שאני מטפל בקרן ודואג לה כבר מספר חודשים. השעות הרבות שאני מבלה איתה מפתיעות אותם, כך גם היכולת שלי לתת מעצמי למענה, להתמסר. הם אומרים שבמפגש בינינו משהו השתנה בה וגם בי, ונדמה שאפילו השערות שלי מיושבות יותר על הראש מאז שאני השמרטף שלה. גם אני וגם קרן הסברנו להם שכיף לנו סתם לבלות ביחד, אבל זה לא משנה, הם מתעקשים להודות.
אני מובך מהאירוע הזה, משהו בתוכי רוצה לדחות את הכרת התודה. אני חושב שאנסה להתעקש לשלם על הסטייק שלי. לפחות אסרב לקינוח. ואז, כשנשׂבע, ומצפונינו יאולחש באדיי היין הטוב, נלך כולנו יחד לפתיחת התערוכה שלי. היום בערב, בין מגשי הגבינות שתספק הגלריה שמייצגת אותי, אמורים הוריה של קרן והציבור שוחר האמנות לגלות את דבר אהבתינו. אולי משום כך בחרתי הבוקר בז'אקט מיושן היטב וחולצת חפתים.
כשקרן רואה אותי היא תמיד מקבלת מין זווית קטנה כזו בפה, חצי חיוך מדוד. אחר כך היא רצה לעברי, נעצרת בחריקת סוליות, ואומרת בבישנות: "שלום עופר". זה כאילו פגשה בי כרגע בפעם הראשונה. היא נראית נרגשת אבל בו זמנית גם שולטת בעניינים. ותמיד שומרת על מרחק, שומרת שלא יהיה מגע בינינו.
כשאנחנו נפרדים זה כבר סיפור אחר. היא אומרת בכעס: "טוב, אז ביי. תלך כבר". ואז הולכת ממני מרוגזת ומסתובבת שוב ורצה אלי ולא עוצרת. מחבקת אותי חזק חזק.
וכך גם היום. אלא שהיום המורה שלה לידה. היא גבוהה ואלגנטית בשביל מורה ומספרת שקוראים לה עדנה. כשאני אומר: "עופר", היא מחייכת וקרן קורצת אלי, מתחבאת מאחוריה, ברור שהיא כבר יודעת היטב מי אני.
– "אני צריך לספר להורים שלה שהיא הייתה ילדה רעה?"
– "לא לא," עונה עדנה. "במקרה יצאתי החוצה והיא אמרה לי לחכות רגע, שתהיה הפתעה בקרוב." איזו ילדה! כל החיים אצלה משחק". חייכתי.
– "אז, עופר המפורסם, לא חשבתי שאזכה לראות אותך אחרי כל הסיפורים ששמעתי, ובהחלט שמעתי."
– "ומה שמעת?" שאלתי בתחושה מוזרה של חצי מבוכה חצי אדישות ועוד אחוז בלתי הגיוני מתמטית של חשש.
– "אני צוחקת, בסך הכל קשה להאמין כמה קרן אוהבת אותך. זה יפה".
– "וקשה לומר שזה לא הדדי," הבטחתי משועשע. ועדנה הקצינה את החיוך שלי עוד יותר, והנהנה.
– "אז", אמרה בטון שונה, "לאן אתם הולכים לבלות? לא איכפת לי להתלוות."
קודם כל זה נכון: כל החיים אצלה משחק. שנית: נדמה לי שבאמצעות קרן, ובגמלוניות של מורות, עדנה קופצת במהירות שיא לפלרטט איתי, וזה לא קרה מזמן. הזמנתי אותה להתלוות אלינו. לא ממש אמרתי לאן, אמרתי ליפו. לא רציתי לספר לה שלקרן התגלתה בעיה חמורה בלב; שנלך לטייל בסמטאות העיר העתיקה, נאכל גלידה ומשם לקרדיולוג מומחה לילדים, והוא יביט עלינו בדאגה שתשכיח את יפו.
"תגיד, במה עובד עכשיו לדעתך בריאן?"
כעת זאת הייתה קרן שהתפרצה לשיחה בינינו. השבתי שבריאן בטח עובד כספן באונייה שאליה התגנב.
מדובר בסך הכל בדמות מסרט הרפתקאות שראינו לפני כמה ימים. לקרן אובססיה קטנה עם דמויות. היא לא מסוגלת לקבל שהקיום שלהן חדל כשהסרט נגמר. יש מקום, אומנם לא אמיתי כמו בחיים, בו הן ממשיכות להתקיים. ואם מגיעים אליו אפשר לדעת עליהן הכול, גם על מה שקורה להן אחרי הסרט ואפילו מה קרה לפניו.
– "ומה אם הדמויות מתות בסרט?"
– "במקום הזה, זה לא משנה".
היא אף פעם לא מתווכחת איתי, ולמעט גלידה וחיקויים היא לא מבקשת ממני דבר, לא מפעילה לחצים, לא סוחטת רגשית כמו ילדים אחרים, והיא מצחיקה אותי מאוד. אז למה לי להתווכח עם קרן על מוות של דמויות?
עדנה חייכה, ספק אם הבינה על מה אנחנו מדברים – כך שהיה משהו טיפשי בחיוך. צעדנו במורד יהודה הלוי. קרן הלכה רק-לא-על-הקווים. זה קשה במיוחד כשמדובר בריצוף משולב מהסוג החדש. הרגשה נעימה התפשטה בין כל הנוכחים. כעת כולנו חייכנו.
היא מייד זיהתה את הג'יפ הישן שלי, ועדנה קצת התפלאה על נוכחותו המאובקת. כשנכנסנו חשתי שזה לא מקום למורות, אבל עדנה התיישבה לצדי וליטפה את מכסה תא הכפפות לרגע. היה לה מחשוף.
– "אני רוצה לעשות עליך סרט".
– "עלי?" התפלאתי ואני ועדנה הבטנו בה במראה.
– "על שנינו", אמרה. שאלתי אם היא רוצה שנהייה דמויות, והתנעתי את המנוע המטרטר. היא השיבה בחריפות:
– "אתה מעדיף להיעלם כשתמות?" ועדנה מיהרה לשאול אותה למה היא חושבת על המוות.
– "כי הוא קצת זקן". המורה חייכה, קמטיה נראו לי טובים ומבקשים לרצות.
המורה של קרן, למרות שמה, צעירה יותר ממה שניתן לחשוב. היא נראית נחמדה במיוחד ומשעממת – כלומר כזו שקסמה איננו מאפיל, מטריד ומאיים. כל הדברים הללו לא משנים. אני יכול כבר לראות את המקומות בהם היא תהפוך לסיפור עצוב ולדמות מאוסה – כזו שהאנושיות שלה חונקת את האידיאות על אנשים מושלמים, כזו שבכל מילה שלה מהדהדים פחדים ומרירויות, כזו שרבה על תור בסופר בתחושת צדקה שמכווצת את מבואות עיניה. זה הולך להיות בינינו, אם כן, סיפור שמאוכזב מתוכנו. עדיף שסיפור כזה מראש לא יסופר.
אני נוסע בג'יפ עם שתיהן. עדנה משחקת עם קרן מאחור בכדור גומי קטן ולי מחשבות רעות בראש. יד בטוחה מגבירה קצת את הרדיו בכוונה מחושבת, מרוגשת רק מעט. השדרן בתוכנית התרבות מדבר: על "תערוכה מסתורית שנפתחת היום בגלריית שלהבים ביפו, ושאמורה להציג ציורים חושניים של ילדה בת עשר. הצייר שמאחוריה, עופר נחמני, כבר הציג כמה תערוכות שנויות במחלוקת, ואיננו מתגונן מפני אשמת הפדופיליה, הוא אף מודה בה". והנה משודר קטע השיחה מראיון עימו:
"אני – והרי אין טעם לברוח ולדבר על כל זה ברמה העקרונית, לכן 'אני' – פדופיל לפי הגדרתם של רוב בני האדם. לא תמיד הייתי כזה. אני אדם חולה, אבל העיסוק הזה הוא הדבר היחיד שבריא. יש אנשים שמימוש האושר שלהם בהכרח יבוא על חשבון אחרים. אם כך, אני לא חושב שאי פעם אוכל לממש את אושרי. כנראה שלא אהיה מסוגל". עדנה הלכה וקפאה וקרן הבחינה בכך וחייכה.
הפעם היחידה שכעסתי על קרן הייתה באותו יום בו התפשטה לידי. היינו בנסיעה בכביש המהיר בג'יפ שלי, בטיול לחיפה. פתאום הורידה הכל מעליה, אמרה שחם לה ונשארה בתחתונים. לא יכולתי להסביר כלום, אז צרחתי– "ילדה מטורפת!". והיא חייכה חיוך מרושע, חיוך שמבין את כוחו היטב. כעת חייכה את אותו חיוך מרושע, אלא שהפעם כיוונה אותו לעדנה. "מה זה פדופיל?" שאלה. עדנה הריצה את אישוניה במרחב מולה והצמידה את משקפיה הדקות ונטולות המסגרת (משקפיים שמבטיחות לא להיות משקפיים) לחוטמה, לבסוף אמרה בעירוב של פחד, תיעוב וזעם: "זה אחד שרוצה לעשות עם ילדים מה שבדרך כלל עושים עם מבוגרים". לא יכולתי למצוא למצבי ניסוח טוב יותר.
היה רגע מסויים בו המתח בג'יפ היה בלתי נסבל. בדיוק נכנסנו ליפו ואפשר היה להרגיש את האוויר והאווירה שלה במכה אחת. עדנה ביקשה שאעצור לה. ניכר שעברה עליה התחבטות. וכשהג'יפ נעצר, ממש לפני שעמדה לצאת, קראה לקרן בתחינה – "אנחנו נלך עכשיו ביחד, נכון?". קרן עברה קדימה, והידקה את חגורת הבטיחות.
לשדרן הרדיו הוספתי ואמרתי ששאלות מוסריות לא מעסיקות אותי כהוא זה. בקרן לא אנהג בצורה מינית כי זה יפגע בה. וילדות אחרות לא מעניינות אותי, רק היא. אם כן, אמר, ייתכן שבעתיד תיפגע במישהו. "בהחלט", השבתי, "האם זה לא נכון לגבי כולם?" בהמשך הנסיעה התעורר ברדיו דיון אודות הצייר עופר נחמני והאם פדופיליה שלא מומשה היא לגיטימית, ולו כצורה של אסתטיקה ואולי מה שיש לנו פה הוא בסך הכל תעלול יחצ"ני?בשלב הזה התרגזתי והעדפתי להעביר תחנה.
"מה זה באמת פדופיל?", שאלה קרן. עניתי שאני לא בטוח. לפעמים זה אדם שרוצה לבטא את האהבה שלו עם מישהו שלא יכול לבטא את הצד שלו. ככה קל יותר לפדופיל.
"מה זה לבטא את הצד שלו? למה הכוונה?"
"להגיד מה הוא רוצה, מה טוב ונעים לו".
"למשל כשמזדיינים?" שאלה קרן בחיוך.
"גם כשמזדיינים". השבתי.
"אתה לא פדופיל". פסקה. "אתה חושב שנזדיין פעם?"
השתעלתי והיא מיהרה לומר, לראשונה מעט נבוכה: "סתם אמרתי. ראיתי פעם בסרט, זה די מגעיל".
היא אמרה לי "בוא", כשירדנו מהג'יפ וגררה אותי ביד. לא עזר לי שהתעקשתי – "אנחנו כבר חייבים להגיע לרופא שייבדוק לך את הלב" – היא לא הייתה מוכנה ללכת אלא למקום בו החליטה שהדמויות ממשיכות להתקיים. אבל היא אמרה זאת כבדיחה יותר מאשר כילדה שוטה שניתן לתעד במעשייה רומנטית. ועם זאת איימה בשיא הרצינות שתצרח עלי "פדופיל" באמצע הרחוב אם לא אסכים.
כנראה שלא הייתה לי ברירה. תהיתי ביני לביני אם היא זוכרת את הדרכים או פשוט סוללת בדמיונה את הנתיב לעולם הדמויות. ומדוע בעצם דווקא עכשיו, ועוד כשמצאנו חנייה מושלמת, התעורר העניין הזה? הסנדלים הנחושות שלה עשו רעש חזק יותר, ושובה לב, כשהתדפקו על אבני יפו העתיקה. חשבתי על תחבולה, ניסיתי להיכנס לראש שלה, סיפרתי לה על הפסל שיצר לעצמו דמות אישה שהפכה לאמיתית, גאלאתיאה, שמה. היא אמרה שאני מקשקש, כל הדמויות כבר קיימות.
"מאיפה את יודעת את כל זה?", התעקשתי. היא לא השיבה ורק גררה אותי. בסוף הסימטה תפסתי אותה, התכופפתי ודיברתי אליה בגובה העיניים – כלומר באופן מתנשא, כמבוגר. "אנחנו חייבים ללכת לרופא קרן, חייבים". והבנתי שאני במצב של מי שצריכים להכפיל מילים. "הוא עוד יסכים להכניס אותנו. זה חשוב". קרן זזה בעצבנות, ללא מוצא, נקבה אצבע מולי אבל התחרטה. לבסוף אמרה בשקט: "שמעתי אותם בלילה. שמעתי מה הם אמרו. יצטרכו להרדים אותי".
"אבל מתי שמעת את זה?"
"בגלל הלב".
"הם לא אמרו לי כלום".
"בוא נלך להתחבא, בבקשה? נישן במלון ולא ימצאו אותנו עד שהתאריך של הניתוח יעבור"
"אני לא חושב שזה אפשרי"
"הם אמרו שזה יכול להיות מסוכן כשאני אהיה גדולה. אז כשאני אהיה גדולה אני אעשה את זה. לא עכשיו. אני לא רוצה ניתוח. אולי אחרי שנלך לים הרבה ונלך שוב לחיפה ונאכל הרבה חומוס ונעשה ביחד סרט. אבל לא עכשיו. בבקשה".
"קרן…"
"אני הכי אוהבת אותך בעולם. בוא נעלם."
התיישבנו בבית קפה נסתר והזמנתי לי קפה שחור חזק ולה גלידה. היא אהבה את הטעם, שמחה וחייכה. הבטנו ביונים מנקרות פירורי לחם וקרן ביקשה לחם מהמלצר כדי לזרוק להן. ישבתי אפוף ריח אניס, רגע אחד הבטתי בה בהנאה וברגע שאחריו נזכרתי במה שאמרה ונבהלתי. התחילו להתבהר לי דברים: יפעת וטדי השאירו לא רק את קרן בערפל, אלא גם אותי. למה לא סיפרו לי על הניתוח? זה גם מצמצם לנו את האפשרויות. ד"ר גריליצקי לא יעבור לסדר היום על היעלמות של חולה קטינה בבדיקה שלפני ניתוח. הוא יתקשר להורים שלה שיתקשרו אלי וכשלא אענה יתקשרו לכל העולם. את שיחתם עם המורה עדנה קל יהיה לדמיין. בערב לקראת התערוכה תחכה לי המשטרה לצד העיתונות. הסיפור על הצייר הפדופיל יקבל פתאום צבע מאוד ריאליסטי ומלוכלך.
תכננתי הכל אחרת: היום הזה היה אמור סוף סוף לפוצץ הכל, לנתק את הקשר בינינו, לחתוך את האשלייה במחיר שערוריה. אבל הנה קרן מבקשת ממני להתנתק מהעולם כולו ולהיות איתה. "הולכים! היינו פה יותר מדיי. הולכים!" זירזה אותי קרן כשהיא ממהרת לאבד סבלנות כדרך החומקים מן החוק.
אני מזדרז לשלם למלצר. קרן רועדת. היא כל כך מבוגרת לפעמים בתגובות שלה. אני לא קובע זאת בהשוואה לילדים אחרים, היא תמיד עומדת מבחינתי ביחס לבני האדם. היא תופסת איזה נדבך נסתר ועם זאת גולמי מאוד של החיים. היא השלימה עם הניתוח, אבל לא עם ההרדמה. אפילו להירדם בלילה היא לפעמים מפחדת, מבועתת כשהשינה מנסה לכבות אותה והיא יודעת למה. האם רוב בני האדם היו מבינים שזה הדבר המפחיד באמת? האם הם היו יכולים לבטא את המרד הקטן שלהם – "לא עכשיו" – בכזו בהירות?
יפעת וטדי נהגו בי בצורה מקוממת, הם אמרו שהם צריכים לדבר איתי על המצב הרפואי שלה אבל נשמעו דווקא אופטימיים. מצד שני באינטרנט קפה אני מוצא דיווחים לא לגמרי נחמדים על הסיכונים בניתוחי לב מהסוג הזה שנעשים בילדים. קרן לידי, מול מסך משחק מחשב ב-"pause", מביטה בריצפה ולא מוכנה להגיד מה קרה. אף פעם לא נשבה ממנה קדרות כזו.
הטלפון הסלולרי המצלצל שלי קוטע את הדכדוך. טדי על הקו. אני מביט בצג וקרן מביטה בי . "שלום טדי… כן, אל תשאל. היא ברחה לי ממש לפני המרפאה. עשתה הצגות כאלה שזה לא יאמן. לא לא, עכשיו היא פה לידי. שניה, אתן לך… קרן, לעזאזל".
נדמה שכמו הדמויות בתיאוריה של קרן, גם השקר שלי לטדי תמיד היה קיים ורק התממש כעת. ואיך שהלב החולה של קרן האיץ אותה. היא נעלמה לי, ושוב נגלתה, ורק לאחר זמן רב הצלחתי לתפוס אותה מתנשף. שנינו נפלנו בקצה של סמטה. היה לה מבט של חיה משותקת. טדי התקשר שוב ושוב.
כשנפרדתי לפני ארבע שנים מאוסנת, שקיימה את הקשר המשמעותי היחיד בחיי, זה קרה מתוך שינאה איומה – לא כלפיה, כלפי הקשר בינינו. היינו מאוהבים בעוצמה ואז אימא שלי נפטרה. עיקר הזמן לאחר מכן בילינו בלטייל בשדרות הגשומות ולהסניף על גג הסטודיו שלי. בסוף חזרנו לשיגרה ויום אחד היא נעמדה מול תמונה ישנה שאופסנה בארון ושתקה. היא הביטה בדמות אישה. ואז אמרה: כזאת שימלה אני רוצה ללבוש לפתיחה שלך. הרגע ההוא סימן לי מתי הפסקתי להימשך אליה, להרגיש קרוב אליה ובעצם לנשים בכלל. הן הפחידו אותי והכעיסו אותי כמו יתר בני האדם. חשתי זר ושונה בתכלית לעומתן. רק כשהייתי בנוכחות קרן החיים היו שונים.
שנינו מוטלים על הכביש המרוצף מסדירים נשימה. היא שרועה מולי עם עיניים תובעניות, אומרת לי שהיא יודעת שמשהו רע עומד לקרות לה. זו לא דמות מצויירת שתובעת ממני אותי, זו קרן עצמה שרוצה עוד קצת זמן של אושר, שעוד לא מוכנה לסכן הכל ותלויה בי. האם יש עמדה יותר שקולה ותבונית מזו?
לא יכולתי לשקר יותר לטדי. העדפתי לא לענות לו בכלל. העדפתי שכל ההשלכות הברורות יעלמו מעיניי לפחות לכמה רגעים. נשארו עוד מספר שעות לפתיחת התערוכה החדשה שלי ואליה לא אגיע. כשכל זה ייגמר אשרוף את כל הציורים שלה. לא אחזור עוד לצייר. במיוחד לא אותה. נהייה באמת רק שנינו. מנותקים מכל התנהגות כפייתית ישנה שלי, שחייבת להעתיק ולשכפל את מה שאמיתי. כשכל זה ייגמר, אני מתחיל לחשוב, לראשונה ברצינות: נהייה ביחד.
הסימטאות ביפו הולכות ונטחבות כשאנחנו מתקדמים לעבר גן הפיסגה והולכים כך כף בכף. אנחנו נהנים לנו מזרימת האוויר ברחובות כאילו אנחנו חלק מהעיר שכבר ראתה הכל ולא דואגת לכלום. אני שותק לידה והיא שותקת לידי באופן נדיר. שנינו יודעים שיש מחיר כבד לעצם העובדה שאנחנו ביחד עכשיו וביחד יותר מתמיד. קרן ממשיכה לגרור אותי ביד לכיוון לא ברור.
ניגש אלינו רוכל ממושקף ושמנמן ומציע לי: "בוא תקנה בובת קוף לבת, רק עשרה שקלים והיא יודעת לחקות את כל מה שתגיד לה". והבובה החזירה אחריו הד: "את כל מה שתגיד לה". סירבתי. קרן הסתכלה ושאלה למה לא.
המשכנו לרגע בשתיקה. "מה את צריכה בובות קוף בגילך", נזפתי בה. היא משכה את כתפיה ואמרה: "כי בא לי כזה". הכל היא רוצה עכשיו, חשבתי, ואז הבנתי – בקרוב צריך להיות הניתוח שלה. ברור שהיא רוצה בובת קוף עכשיו.
"בוא נלך למים", קיפצה קרן ואני הרגשתי עייף וצמא, עוד חודש בן 40. פתאום התגנבו לראש התמונות מפתיחת התערוכה הנערכת בלעדיי: אמנים, מבקרים, עיתונאים ושוטרים מחכים לי, כל אחד מטעמו הוא. כשפחדתי הבטתי בסלעים המבשרים על קו החוף ונשמתי עמוק. הבנתי למה קרן והרוכל הרגיזו אותי, אני נאחז בעולם הישן שלי ולרגע לא רואה שעל כל דבר שאני מפסיד שם אני מרוויח הרבה יותר. למעשה הדברים שאני מאבד כשאני בוחר להיות עם קרן עינו אותי והרחיקו אותי מעצמי יותר משתרמו לי משהו אמיתי.
על הסלעים זוג בבגדי חתן וכלה עמד ועשה פוזות לצלם עם פלאש מגודל. הם מחוייכים ומגוחכים כפי שבדרך כלל. התחלנו לזרוק אבנים לכיוונם, מתחרים מי מכוון יותר טוב. אבל שנינו לא העזנו לזרוק את האבנים ממש קרוב, כך שהם נפלו מחוץ למה שקיים בעולם המעוצב היטב שבפריים. הזוג התנשק וקרן עשתה קולות של היגעלות. ואז הם עברו את הסלעים בבגדיהם המסורבלים ונעלמו לכיוון קו המים שבמורד הגבעה. התיישבתי על הסלעים בכבדות.
"הגענו", פסקה קרן.
"לאן?"
"זה העולם של הדמויות"
מצחיקה אחת. למה את חושבת ככה?"
"אין פה אנשים, תראה"
ובאמת הכל היה ריק. קרן התקרבה אלי ונישקה אותי על הפה כשהיא מסובבת את שפתיה על שלי, כאילו מחקה נשיקה של מבוגרים מבלי לדעת מה באמת קורה שם. וכהרף עין התרחקה והתפוצצה מצחוק ולא הפסיקה. קרן צרחה צחוק גדול ואיש לא נראה באופק לשמוע אותו חוץ ממני.
הנה דווקא בעולם של הדמויות כך קורה לחלום שלנו. ההתנהגות המטופשת, האגואיסטית וחסרת הרגישות שלה פורמת אותו. היא רק משתעשעת ברעיונות שהיא לא מכירה על אהבה ואני מתייסר, מוותר על כל מה שחשוב לי. הכל מתפרק. היא לא באמת רואה אותי.
הזוג המתחתן חוזר ואני קם נרעד. מנסה להחזיר את המחשבות, מסוחרר, מתבייש שלילדה קטנה יש כזה כוח עלי. אני שב להישען על הסלעים והיא מביטה בי בחצי חיוך. "מה?" ואז גם "סליחה". היא אומרת זאת עם קסם, אבל כעת הוא בקושי עובד.
אני אומר שזה בסדר. ומציע שנלך. נמשיך משם. לאן? למלון? אולי, אני משיב. היא מסתפקת בתשובה זו ונגררת אחרי. הראש כואב לי ואני מבקש לנקות אותו ממחשבות מטרידות, מתמקד ביופי החיצוני של יפו שכעת רפוי כולו מול עיני. קרן בהתחלה שותקת ואז מספרת לי שבעולם של הדמויות היה כיף. איזה שטויות. העולם של הדמויות שלה, זה כמו ליצור בראש קליידוסקופ של דמיונות וציפיות. איך אפשר לחיות ככה? כזאת קשקשנית.
היא מנסה לאחוז לי את היד ואני נענה באופן רפוי. כעת היא שואלת לאן אנחנו הולכים ואני מודה שאני לא יודע. היא עצובה, מנסה להתנחם: בלילה נתחבא במלון? כן, במלון. היא קצת מפוחדת ונשרכת מאחורי בבדידות מזהרת. אני מסתובב וחומל עליה. בואי אליי. היא מתקרבת ונחבקת בתוכי.
דברים הופכים יותר צלולים. יהיה בסדר, אני מבטיח. קרן מעווה את פניה. אנחנו הולכים בדממה, אפילו סנדליה שקטים. ובעיקול של אחת הסימטאות אני אוחז בידה חזק עד שכואב לה. הנה היא מבינה ששיקרתי לה, ואור חזק מקדם את פנינו. שני פלאשים אוטמים את עיניה. לא איחרנו הרבה.
אני מנסה להיזכר במבט ההוא על פניה הנבגדות של קרן: אכזבה עשויה תמימות שנופצה, עיני אדם קטן, מושלם, שהכאב שלו ראוי להיות סיפור. רק את זה אני רוצה מעתה והלאה לצייר.
