גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

ג'וזפין קוקט

היא הייתה שרה ללוש אבל קראה לעצמה ג'וזפין קוֹקט. אמרו עליה שהייתה זונה אמרו עליה שהייתה מופקרת, אבל היא הייתה ספרית, וקראה לעצמה יועצת יופי. חלמה על פריז אבל פתחה סלון יופי ברחוב ז'ול פרי, באחד מפרבריה העלובים של מארסיי. רחוב אפור ומשמים. ארוך לאין קץ, חף מעצים ומגינות נוי. בתיו – בתי מידות ישנים שראו בודאי ימים טובים יותר, עמדו עתה כמתריסים אל מול השמש הדרומית הלוהטת כמטרונות זקנות, בלות, זוקרים לעומתה בדממה את חוטמיהם היחסניים – מרפסות ריקות עתירות גילופים, וחזיתות מתפוררות אכולות טחב. הבתים הדרומיים סחופי הרוח הפונים אל הים איבדו זה מכבר את צורתם, וצבעיהם הדהים, חפים מכל קמצוץ של יופי לסוך בו את העין, התמזגו בשלמות עם שמי אפר עמומים של שלהי הקיץ. ומה לא אמרו עליה?

אמרו עליה שהיא משוגעת, מטורפת על כל הראש. בגילה?! לשבור תוכנית חיסכון ארוכת טווח, להוון את כספי הפנסיה? לפתוח מספרה…?! ועוד איפה?! בשכונה מוזנחת, מטונפת, שורצת קבצנים ומה לא?
ולמי בדיוק היא מתכננת למכור קרם גוף של קוקו שאנל? או לעצב תסרוקות עֶרֶב בארוקיות? לפליטות שחורות עור מג'מייקה?
אבל היא הייתה בשלהּ: מדי בוקר הייתה מצחצחת עד חורמה את זגוגית חלון הראווה, ממרקת עד לכדי ברק מסמא עיניים את מאות בקבוקי התמרוקים שניצבו על גבי המדפים. אחר הצהרים המשיכה לטפוף בעקבים גבוהים לאורך הרחוב חבושה במשקפי שמש ובכובע רחב תיתורה, בצעדים קטנים וזהירים – כאילו מהלכת על חבל דק, בלתי נראה – מוליכה לפניה כלב שעשועים קטן לבנבן מסופר לתפארת, קרח לחלוטין לבד מארבעה גדילי שיער צמריים שהותירה לו על זנבו ועל ארבעת רגליו. קראה לו פרוּסט.
תייר אנגלי שנקלע לשכונה השתעשע מעט עם הכלבלב תוך שהוא מרעיף עליו מילות חיבה, ומיד זכה לתספורת חינם ממאדאם קוקט שרוותה רוב נחת מן המחזה המלבב. ומכיוון שהתקשה להגות את שמה, בהגייה חוטמנית מלעילית ראויה, הסתפק אותו נוכל אנגלי בכינויי המעליב מאדאם פאפט.

אבל מאדאם קוקט לא נעלבה כלל וכלל. כשהסביר לה מאן דהוא את פירוש המילה, הטילה זו את ראשה לאחור וצחקה לאורכו ורוחבו של הרחוב את צחוקה המתגלגל. רגע אחד ארוך צחקה, אחר כך טלטלה קלות את הכלבלב הלבנבן שבזרועותיה ואמרה בקולה הדק:
-"אתה שומע יקירי, קוראים לי פאפט. גם אני פאפט. זה נשמע מתוק, נכון, מתוק שלי?"
בתחילה, מעטים פקדו את סלון היופי של העלמה קוקט. ואלה שבאו בקשתם מועטה הייתה, מלחים שירדו אל החוף לחופשה, צעירים מטורזנים שבלוריתם פרועה, נערות עגומות מבט שהתכוננו לטקס הקונפורמציה, זקנים מטונפים מדובללי שיער שביקשו לקצץ את זקנם, כלות שחורות עור שחמקו אליה בחשאי וביקשו להחליק את שערן הקשה, ולהסיר את השערות הסוררות מן המקומות המוצנעים שבגופן.
היא הייתה נוחה לכול. היא מקבלת. את כולם בסבר פנים יפות. אפופה כולה עננה מבושמת של מי קולון, פוסעת בחדר המרווח בפסיעות קטנות מלכותיות של אלת היופי הפורשת מחסדיה על כל הסובבים אותה, ומלהגת ללא הרף בקולה הצייצני במבטא פריזאי קלוקל.
כשנחה עליה הרוח, הייתה עוטה על פניה הקטנות ארשת מסתורית ולוחשת באוזניהם סודות יופי עתיקים – "יש להתקלח לפחות פעם ביום, יש להרחיק את עור הפנים מקרניה המסוכנות של השמש, יש למרוח ולהספיג את עור הפנים והצוואר מדי ערב, ולישון לכול הפחות שמונה שעות בלילה".
הנשים העייפות, הרצוצות, הביטו בה בעיניים טרוטות, חייכו אליה בלאוּת ושתקו. והיא פרשה אליהן זרועות ארוכות צחות ככנפיים, ריחפה כפרפר מלקוחה ללקוחה, חופפת, מגלגלת, שוטפת, בוררת את התמרוקים, מערבבת, מורחת, ובשעה שלקוחותיה ישובות מתחת למכונות הייבוש, שערן נתון במכלבי כסף, פניהן מרוחות במסכה מזינה, הייתה נעמדת במרכז החדר ומכריזה כי הגיעה העת לסלון של תרבות, אז הייתה גוררת אל מרכז החדר ספה קטנה כרסתנית, משכלת את רגליה החטובות, מוזגת לעצמה כוס גדולה של יין, שולחת יד אל כוננית עץ קטנה ושולה משם ספר.

היא אהבה את מופסאן, העריצה את ז'ורז' סאנד ותיעבה את אנדרה ז'יד, אולם אלבר קאמי היה הסופר החביב עליה ביותר. פעמים רבות בכתה כשקראה בספריו, ומחתה במטפחת משי דמעות שנקוו בזוויות העין.
"כשהוא כותב," – אמרה בקול רוטט – "אני יכולה לחוש על עור פני את מגען המלטף של קרני השמש של אלג'יר, להריח ממש את ריח המנתה החריף של השוק, ולטעום את טעמה המר המלוח של רוח הים הצורבת את השפתיים." היא קראה למענן לאט ובהטעמה, והנשים בכו, זרזיפים לבנים של יופי זלגו על פניהן השחורות.

מספר המאזינים גדל מדי יום, אל הנשים שפקדו בקביעות את הסלון הצטרפו לסירוגין, אם, בעל, אחות, בת, אב שישבו בנימוס במקום שיעדה להם, והמתינו בשתיקה לחלק התרבותי של הערב.
מאדאם קוקט הייתה אז מאושרת, אושר קטן שכזה בכוחו היה למלא את ליבה הדחוס בשמלת טאפטה ירוקה וצרה וללטש בדמעות את עיניה הכחולות. כל מבוקשה – אמרה בקול רועד מהתרגשות – הוא להקים סלון של תרבות כדוגמת אלה שראתה בפאריז, מלא עד אפס מקום בסופרים בעלי שם, במשוררים, ציירים מפורסמים, מוזיקאים, ושאר אומנים אלמונים, אלא שהפעם תעמוד היא במרכזו, היא תהיה הציר שסביבו ינועו הכול בסחרחורת רכה ומשכרת של תרבות ויופי.

מעתה הביאה אל הסלון משוררים צעירים פרועים למראה הקודחים בלהט היצירה, ואילצה אותם לקרוא בקול רווי משירתם. מן הטיילת שעל חוף הים, גררה ציירים רעבים, ציידי תיירים, או מוזיקאים עניים המוכרים את אומנותם תמורת פרוטות עלובות. לכולם הבטיחה פרסום ותהילה, וסופם שהסתפקו במזון ומשקה חם. בחורף, בלילות סערה הניחה לחסרי הבית שבהם לישון בסלון היופי שלה ובלבד שירחצו תחילה בבית המרחץ העירוני.

היא עצמה גרה בגפה בדירה שמעל לסלון, שלושה חדרי שינה קטנים, חדר הסבה מרווח, מטבחון, ומרפסת גדולה שהייתה ריקה תדיר, את הדירה ריהטה, בהידור ובטוב טעם. איש לא הוזמן מעולם לדירה, אולם נער שליחויות של הקצב שהתבקש לסור לדירתה כשחלתה, סיפר בעיניים בורקות על הארמון הקטן-petit chateau la -, נברשות של קריסטל שהשתלשלו מן התקרה הגבוהה, כורסאות עתיקות מחופות עור, ושטיחים יקרים על הרצפה.

על אף שעברה מזמן את שנתה החמישים שמר גופה באופן מפתיע על רעננותו, גזרה צרה, והילוך גמיש, ונערי. מלבד זאת היו לה פני פיה קטנות, חלקות, עם עיניים כבדות עפעפיים שריסיהן הארוכים המהורהרים הצלו על אגמי שני תכלת עצובים.שערה היה ארוך, ערמוני, אותו כרכה כפקעת על קודקודה, והדקה במסרקות צדף.
אף שמחזרים לא חסרו לה מעולם, בִּקשה תמיד להיות לבדה.
לעיתים תכופות, היה מחזר נרגש חוסם את דרכה, אוחז בידו זר של ורדים, או קורא באוזניה שיר שכתב למענה. אז הייתה מאדאם קוקט נעצרת במפגיע, זוקפת את גביניה הדקים כנעלבת, פוערת פה קטן ואדום בארשת של השתאות וחמלה, כאילו ביקשה לומר – אינני ראויה לכול הכבוד הזה. אחר כך הייתה שולבת אצבעותיה אלה באלה, ולוחשת בקול חלוש ונרגש מילה אחת – "תודה".

מחזרים באו ומחזרים הלכו, צעירים ממנה, או מבוגרים, שיחרו לפתחה, עורמים לרגליה הצעות מפתות, דירות פאר בפאריז, מעונות נופש בניס,יאכטות בג'נבה, בגדים, פרוות, תכשיטים, את הכול היא דוחה באותו חיוך סלחני, מפריחה נשיקה באוויר, וחומקת. "לו רק חפצה," אמרו נשמות טובות ביותר משמץ של קנאה, "הייתה עתה משקיפה על הסיין מעל גזוזטרה של ארמון פאר לבושה בפרוות חורפן, ועונדת תכשיטים יקרים".
אולם היא נותרה לבדה, מסוגרת בדירתה.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בוקר אחד, בסוף אוקטובר, כשרוחות הסתיו החלו לנשוב בחוזקה, נושאות עימן מן הנמל ריח תוסס של דלק ורקב דגים, ושקיעות מדממות הרטיטו את שמי הערב השחורים בצעיפים זוהרים של אש, סגרה מאדאם קוקט את סלון היופי, הסירה את שלט ה'תיכף אשוב', והכריזה – "אני יוצאת לחופשה" – ומיד הוסיפה בנעימה מתריסה – "אני אחזור, עוד תראו".
חודש חלף, חודשיים, שלושה חודשים חלפו, והיא לא שבה. כמו אותה מכונה ישנה ומקרטעת, מרובת זיזים, החלה לנוע לעברה בחריקת צירים אימתנית חרושת שמועות זדונית.
שלא במפתיע, עמדו בראש המסיתים האב מונסניור דיבוואה מבית הספר ליתומים סנט מוריץ. וקומץ נזירות דומיניקאניות מבית החולים למצורעים סן לוריין שבמעלה הגבעה.
חודשים ארוכים הבליג מונסניור דיבוואה, כשראה בחירוק שיניים כיצד נוטש צאן מרעיתו את ספסלי הכנסייה. הדברים התדרדרו עד כדי כך שבדרשות יום א' של חג העלייה לשמיים, נותרו ספסלי הכנסייה כמעט ריקים ממתפללים, הנזירות מסן לוריין הוסיפו שמן למדורה וסיפרו, כי כיתות לימודי הערב למבוגרים שוממות כמעט מזה כמה חודשים.
היעדרותה הייתה לדידם הזדמנות פז. תחילה רמזו בקריצת עין חטופה שהיא נפקנית, – "המציאות", אמרו, "מדברת בעד עצמה. איך שלא תסתכל על העניין לא תוכל להסביר כיצד יכולה אישה בודדה – בגילה, לא נשואה, ספרית, ללא אמצעים כלכליים נוספים הנראים לעין – לרכוש נכס גדול כל כך, ולרהטו בטעם יקר כל כך."
אחר כך שלחו לעברה אצבע מאשימה ואמרו שהיא יהודיה – "לא שיש בדבר כל רע חלילה" – הזדרזו להוסיף. "מונסניור דיבוואה רוחש בליבו אהבה עצומה לכול יצירי האל באשר הם. אלא שכאן אין המדובר בסתם יהודיה כי אם כזו המבקשת לעשות נפשות לדת הישנה". כראיה ניצחת הצביעו על העובדה כי מיום שהגיעה לא פקדה את הכנסייה ולו פעם אחת, ולא הצטרפה לאגודת הנשים של הכנסייה. על תרומות לקופתה הריקה של הכנסייה בודאי שאין מה לדבר. פרוטה עלובה לא ראו ממנה, דלת ביתה נעולה תמיד, את הנשים הטובות של צבא הישע שבאו אל הסלון לבקש מתת כסף לעניים היא פוטרת בבונבונים קטנים של שוקולד ובנשיקות שהיא מפריחה לעברן באוויר.
לבסוף נמנו וגמרו ואמרו שהיא יהודיה ונפקנית, ולפי הסדר הזה דווקא, שהוא מחויב מן המציאות, ולא שאחד מהם טוב מהשני, שהרי בעיניהם שניהם גרועים כמעט במידה שווה.

למרבה הצער הקהל ששב ומילא את הכנסייה עם סגירתו של סלון התרבות, נותר ברובו אדיש. קומץ זעום של חמומי מוח משולהבים שלגמו לגימה יתרה, נשאו בידיהם צלבים מעץ וביקשו לפרוץ בכוח אל ביתה, כשהגיעו אל הדלת יצא לקראתם כושי ענק, אילם. 'משורר של סתיו' קראה לו, והניחה לו להתגורר בסככה שעל גג ביתה. עתה עמד השחור הענק בפתח, חשף לעומתם חיוך צחור, נפנף מעל לראשו במוט ברזל כבד שהיה בידו וגמגם "מאדאם קוקה נו בביי".

מונסניור דיבוואה רעד מזעם, הוא חבט על השולחן בלשכתו, וארבע הנזירות הישובות מולו בראש מורכן הצליבו אצבעותיהן. "סלון תרבות" הוא אומר, רוקק כרעל את המילים. אחר כך הוסיף מדודות כאילו ציין עובדה מדעית טהורה, "מנוולת".
ארבע הנזירות השתוחחו מולו עוד יותר וטלטלו את ראשן בחלחלה, מצנפותיהן העצומות שייטו להן בחלל האפל של זעמו כמפרשים צחורים. הוא נשען לאחור בכורסתו, מהדק את כפות ידיו זו לזו אצבע לאצבע.
-"כן כן, אני מכיר את ה'פריזאית' הקטנה שלנו, שמעתי אותה פעם אחת במקרה למשך דקה, ואני אומר לכן, אני מזהה ממרחק את המבטא הזה אחיות יקרות. לא פאריז, לא שטרסבורג, ולא ניס. אלג'יר, אחיות יקרות, קונסטנטין, העיר בה נולדתי. שוו בנפשכן אחיות יקרות, היא ואני מאותה העיר."
הנזירות פולטות אנחה חלושה, הצעירה שבהן לוחשת בהיסוס "היא קוראת להם אלבר קאמי, זה הכול".
המונסניור גחן לעברה, בפנים סמוקות. דווקא כשכעס במיוחד שיווה לעצמו ארשת רגועה שלווה לכאורה, רק עווית קלה הרטיטה את לחייו, והלסת התחתונה הכבדה החלה גורסת את הזעם העצור בתנועות לעיסה מתונות. הוא הביט בנזירה במבט קפוץ, מסוקרן כמי שבוחן חרק נדיר מבעד לזכוכית מגדלת. וסינן מבין שיניים חשוקות: "אלבר קאמי – קומוניסט, אתיאיסט, אקסיסטנציאליסט."
כעבור רגע הוסיף, "לעת עתה אין לנו אפשרות חוקית לעצור בעדה, אבל צריך לחקור, לפשפש קצת בעברה".

מאדאם קוקט הגיעה בשבוע שלאחר מכן, ברכבת לילה ממונפוליה, רוח פרצים מקפיאה, וסערת שלג נדירה קיבלו את פניה, היא הייתה מותשת. כשיצאה את בית הנתיבות דחפה לפניה כסא גלגלים, ובתוכו דמות קטנה מחותלת כולה בשמיכות. "המשורר של הסתיו" המתין לה בסופה שעה ארוכה, שרק למונית וסייע לה לשאת את מטענה.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת פתחה את הסלון, רגע אחד ארוך עמדה בשלג הרך, המומה, מתנודדת, וקראה בעיניים קרועות לרווחה כתב שטנה שריסס מאן דהו על שמשת החלון, כף ידה הדקה הגרמית מונחת על פיה הפעור. לפתע נסוגה לאחור, וסרקה את סביבותיה באותו מבט חד, מבועת, של חיה נרדפת הניצבת מרעידה בקרחת יער חשופה לעיני אויביה. אחר כך עקרה ממקומה בצעדים החלטיים, נכנסה פנימה, נטלה חומרי ניקוי. כעבור שעה קלה הבהיקה הזגוגית מניקיון.
הנשים שבו אל הסלון טיפין טיפין, עומדות בפתח מהססות. הסוד שכבר ידוע לכול, עוקר מהן חיוכים נבוכים, מאולצים משהו. היא התעשתה מיד ופשטה אליהן את זרועותיה בחיבוק חם, משיבה לשאלותיהן עוד בטרם נשאלו. לא לא, היא לא הייתה בנופש, איך אפשר לצאת לחופשה במזג אוויר מחורבן שכזה. היא נסעה לאלג'יר, לקונסטנטין, לבית הוריה, אביה נפטר, ואימא משותקת. חרשת למחצה נותרה לבדה, עתה היא גרה עימה למעלה בדירה. המשורר של הסתיו עוזר לה בכול, תמיד. איש נפלא, מה הייתה עושה בלעדיו, היא התגעגעה נורא, למרות מזג האוויר הנהדר שהיה שם, ואיך היה פה, איך הסתדרתם, היא קראה את ההודעה על השמשה, היא יודעת, המשורר של הסתיו כתב לה, אין לה שום שלדים בארון, שום סודות להסתיר, כן היא יהודייה, אז מה? מעולם לא הסתירה את העובדה הזו, אבל גם לא נפנפה בה, לשם מה? מה הטעם? כמה מוסלמים יש בשכונה הזו, מי שרוצה שיצא ויספור, והם כבר רוצים להקים מסגד, מה אני רוצה? הא? סלון יופי? כן? סלון תרבות? מה רע בזה?
מה רע בספרים? מה אשמתה? אולי משעמם בדרשות, שיוסיף קצת סיפורים, מה רע בסיפורים? פחות הטפות, הטפות הן דבר מייגע, מתיש. גם אצל היהודים, לא פחות, תאמינו לי. אם פעם אחת היה מגיע לפה מונסניור דיבוואה הזה, פעם אחת בלבד היה מבין טוב שאנשים אוהבים סיפורים, עלילה, רגש, אהבה שנאה, קנאה, צריך כמובן לדעת את המינון, כמו בכול דבר. אלבר קאמי?! מה רע באלבר קאמי? קומוניסט?! אז מה? מה אכפת לי? שיהיה קומוניסט, שיהיה סוציאליסט שיהיה מה שהוא רוצה, מה זה נוגע אלי? אלינו? כשהוא מדבר על אנשים, על כאב, על אהבה, אני מצטמררת. אלבר קאמי בשבילי הוא הכול, ההתחלה, הסוף. קאמי זה אלג'יר, זה הבית הישן שלי שם על שפת הים, זו הרוח, העצים, השמש, האנשים, אהבת ילדים, הכול. אם היו לי ילדים? היו, אחד, מת, מת מזמן. האב נעלם. נטש. אבד.

בערב כבר ישבה על כורסתה הישנה, הטיבה משקפי קריאה על אפה הדק, פיזרה לכול עבר חיוך קטן של אושר וקראה. לידה הושיבה את אמה בכסא נדנדה – ישישה זעירת איברים וכחולת עיניים כבִּתהּ, רדיד של צמר שחבשה על ראשה הותיר מפניה הקמוטים, אף דק וצר, ושפתיים בלועות, קפוצות לכדי נקודה זעירה כהה. כעבור שורות אחדות נעצמו שמורות עיניה והיא שקעה בשינה עמוקה נושמת קלות כתינוק. לצידה על כסא נצרים ישן, ישב המשורר של הסתיו בראש מורכן והקשיב.

שלושה ימים קודם חג המולד הגיע מונסניור דיבוואה אל הסלון של מאדאם קוקט. הוא לא נזקק לתואנת שווא כדי להיכנס אל הסלון, ואף הודיע למזכירו כי כוונתו פשוטה בתכלית. להסתפר. אם כי לא מן הנמנע שיחליף מילה אחת או שתיים עם אותה מאדאם בנוגע לפתיחת סלון התרבות בערב היום הקדוש.

השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, הואיל וסופת השלג שהשתוללה בשעות הבוקר שככה מעט, ובשל החשכה הקדימו פנסי הרחוב לדלוק, החליט מונסניור דיבוואה לעשות את דרכו ברגל, לשאוף אוויר צח, ולקרר קמעא את הסערה שבלב. כשהגיע לסלון ציין לעצמו בסיפוק שעל אף שלא הניחה צלב או אשוח בחלון הראווה, הרי שללא כל ספק החלון היה מקושט לכבוד החג, ובצורה נאה למדי.
כפי שצפה ההפתעה הייתה שלמה. שלמה אבל חרישית. עם כניסתו פסקו באחת הצחוק והפטפוט העליז. מאדאם קוקט החווירה, שמטה בקבוקון מידה, הסירה מעליה את החלוק, כשהיא בוהה בדמותו שבפתח כמי שרואה רוח רפאים, ניגבה את ידיה באיטיות, והחוותה פנימה אל תוך החדר בפנים חסרות הבעה, הנשים זעו במקומן מתחת למכונות, מקצתן אף אספו את חפציהן וביקשו ללכת, אולם מונסניור דיבוואה חסם בגופו את הפתח הניף את זרועותיו ואמר בחיוך.
-"גבירותיי, כמוכן בדיוק באתי להסתפר, אני אמתין בסבלנות לתורי"
הוא הסיר את מעילו, התיישב, וסקר את סביבותיו בסקרנות, הוא היה גבר נאה בתחילת שנות השלושים המוקדמות, בעל גוף מוצק ושיער בהיר רך, שהחל להקליש, מאדאם קוקט קראה לחפוף את שערו. ישב, הטה את ראשו לאחור אל עבר הכיור והציץ אל תוך עיניה ושאל בקול נמוך. "אלג'יריה?"
-"אהה, אלג'יריה"
-"קונסטנטין?"
-"כן. קונסטנטין."
-"ידעתי. ידעתי מיד לפי המבטא, גם אני"
-"אהה"
-"אלמנה?"
-"אינני יודעת, בעלי קם והלך"
כשסיפרה את עורפו הביט בה דרך המראה
-"ככה סתם? קם והלך?"
היא שתקה אך הוא לא הרפה.
-"קם והלך?"
-"כן. קם והלך."
-"קשה, הא?"
-"קשה"
-"אני יודע, גם אותי נטשו."
-"אבא?"
-"זה מה שכולם חושבים, אבל לא, אמא. תארי לעצמך – אמא קמה והלכה, ברחה."
כשביטא את המילה אמא החסיר ליבה של מאדאם קוקט פעימה, המילה ביטאה שנאה, כאב.
-"ואביך?"
-"מת…למעשה נדקר, נדקר בשנתו."
מאדאם קוקט נרעדה. מונסניור דיבוואה, הגביה את ראשו ונעץ בה מבט נוקב, אך היא חמקה ממבטו כוססת את שערו בזריזות, תנועות חדות, מדויקות שותקת. לבסוף, לחשה כאילו לעצמה.
-"זה נורא, זה נורא ואיום".
כשסיימה קרסה אל הכורסה, שילבה בכוח את ידיה המרעידות, והביטה החוצה. מונסניור דיבוואה נותר לשבת במקומו, מביט בה דרך המראה, בוחן את פניה ארוכות. לבסוף חבט על בירכיו, קם על רגליו באחת, הסיר בזעף את הסדין מעל כתפיו, ניער את ראשו, הניח שטר על השולחן, ולבש את מעילו תוך שהוא מחייך מוזרות לעצמו,לפני שיצא נרכן לעברה.
-"שווי בנפשך מאדאם קוקט – אימי – מכול האנשים שבעולם".
מונסניור דיבוואה נעמד לצידה רגעים ספורים ולבסוף הסתלק.

פניה של העלמה קוקט נותרו אטומים, שלווים כמעט. רק כשיצא הליטה את פניה בכפות ידיה והתייפחה חרש. היא לא שמעה את שאון הדלת הנטרקת, את שריקת הרוח, ואת הד פסיעותיו המתרחקות, לבסוף קמה מתנודדת על עקביה הגבוהים ויצאה מן החדר.
כעבור יומיים נעלמה מן העיר.