גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

בין דפיקה לדפיקה

ליום הולדתי החמש-עשרה קיבלתי מדודה איה את "שירים שמכבר" של נתן אלתרמן. בטרם זמנו הגיע הספר, ממש כבר-מצווה הנחגגת בטרם פרץ הגדילה. פתחתי את מתנת ההולדת, מדפדפת ונרתעת מכך שכל כך הרבה לא הבנתי, הנחתי אותה בצד. חשתי בגדולתו של אלתרמן, אבל לעת עתה החלטתי להישאר על ספו.

כשהייתי בת שש-עשרה מתה תרצה אתר. מותה המתוקשר שיווה לאלתרמן מעמד של כוכב רוק וקירב אותי במעט אליו. כך גם מופע היחיד של אלמנתו, רחל מרכוס, "מסע אישי", שבו קראה משיריו. שמעתי שהשיר "חיוך ראשון", נכתב עליה, ששמה, רחל, הוא המתרונן בשלושת מיתריו. האינטונציה שבה קראה את השיר ליוותה אותי כשיצאתי מ"צוותא". השתוקקתי להיכנס לכסית ולשחזר משרידי תקופתו את מלכותו, אולם כשעברתי בדיזנגוף אפילו לעמוד בפתח לא העזתי, פן יתפסוני בהתעניינותי, ורק הגנבתי פנימה מבט אגב הליכה. לעת עתה הסתפקתי בשהות בשולי ההילה, בהתוודעות אל הביוגרפיה יותר מאשר אל השירה. לאוקיאנוס שלו נכנסתי אט-אט, כשוחֶה מהוסס.בי"ב קפצתי למים. ההבנה שאינני מוכרחה להבין את אלתרמן כדי ליהנות ממנו אפשרה זאת. שיננתי את שיריו כאילו היו תפילות, שחלק מקסמן נעוץ בכך שלא כל מילותיהן נהירות, והם שכנעוני באותות ובמופתים של דרמה ומצלול. אמירות שלא הבנתי שכנעוני רק מתוקף החלטיותן – "מה חזק מקלות הדעת?" שאל וגם קבע אלתרמן, "מה חמה אהבת הנפילים ביגוניה!" הצהיר. שוב ושוב קראתי את "כוכבים בחוץ", משפטים נחרתו בי והבחנתי בדמיונם למשפטים אחרים, "מתמוטט בא הערב עלי אדמות" התחבר לי עם "אור חיוך ראשון, נצב – ומתמוטט". ואת הדובר ב"עוד אבוא אל ספך" ראיתי בעיני רוחי מתמוטט על הסף כמו הרץ ממרתון – כה אהבתי את ההתמוטטויות! כך, בהדרגה, אגב שינון, חלחלה לתוכי הבנה ראשונית, מענגת, כזו שחשים כשמצליחים לחבר חלקים ראשונים בפאזל ענק.

שיעורי הספרות בכיתה היו ביקום מקביל. רק לעתים נדירות היה להם קשר לחווית הקריאה. כשהגיעה המורה לספרות אל אלתרמן הייתי כבר במצולותיו. הסבריה על ההלך ועל הפונדקאית היו סדורים, אבל חשתי שהיא רחוקה מאלתרמן וממני, עומדת על חופו, משאירה בצד את היפעה. עודף הפשר שלה נשמע באוזני חסר פשר. חשתי שהיא מתיימרת להרכיב את הפאזל כולו, לחתום את אלתרמן בתארים ובהגדרות, בעוד שבעבורי שום תואר לא יכול היה לתפוס את מלוא תפארתו.
אני זוכרת את היום שבו לימדה אותנו את "עוד אבוא אל ספך". בכיתה שבה השמש היתה בגבנו, מאירה את הדף שלפני, ישבתי בצדה השמאלי של מכתבה מודרנית, רגליה מתכת והלוח שלה חומר פלסטי, לבן-אפור, בקדמתו שני חריצים להנחת עט או עפרון, שריד לחור הצבת קסת הדיו במכתבת העץ של פעם:

"עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בַּשְּׂפָתַיִם כָּבוֹת.
עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.
עוֹד אוֹמַר לָךְ אֶת כּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,
שֶׁיֶּשְׁנָן,
שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן." 

הכרתי את השיר, אבל עכשיו, בכיתה, קראתי אותו אחרת. עיני שעטו על פני הבית הראשון, רק על הצנחת הידיים התעכבו לרגע. . מצלול הבית הראשון נשמע לי לפתע ילדותי מדי. נאלצתי להודות בפני עצמי שדווקא הילדותיות מושכת אותי.

"כִּי בֵּיתֵך הֶעָנִי כּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל
וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.
וְחַיּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ,
הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתּוֹף."

עברתי ביעף גם על פני הבית השני והגעתי אל השלישי:

"אַךְ פִּתְאוֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיַד מַבְהִיקָה.
אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.
הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
הַדְּמָמָה הַזּאת
הִיא שֶׁלָּךְ." 

השיר כולו נעשה הקדמה למילים – "בין דפיקה לדפיקה" – מראשית הקריאה היה בי מתח לקראתן, כמתח בקריאת ההגדה, כשלא יודעים על מי ייפול הפור לקרוא את "בן זומא". כשקראתי את השיר בעבר היה המובן המיני ברקע, אך פטרתי אותו בחשבי שאלתרמן לא הכירו, אחרת ודאי היה משתמש במילה "פעימה". כעת השתלט המובן המיני על השיר, נטל ממנו את יופיו והותיר בי תחושה רעה בסיום הקריאה.

האם נוכחות חברותי היא שגרמה לי לקרוא את השיר אחרת? האם חששתי מאכזבתן מן השיר ולכן שפטתי אותו לחומרה?
לא. את המילים "בין דפיקה לדפיקה" לא קראתי כפי שקראו אותן הבנות, אלא כפי שחשבתי שיקראו אותן הבנים דווקא, בנים כאלה שמדברים על דפיקות. והלוא שום בן לא למד במגמה הספרותית. מדוע קראתי כך?
אולי כי ניסיתי לרגע להרגיש כמו בן. עוד בילדותי שיחקתי עם רחלה לא רק בזמרות, אמהות ומזכירות אלא גם בצנחנים. מגדר בגובה מטר קפצנו, ואצבע שלוחה קדימה הייתה לנו אקדח. הזיקיתיות שבי התעצמה והלכה ובנעורי נראה היה שהכול עניין אותי – נפשי המשתנה, הכוכבים בחוץ, הכול מלבד ההורים והמורים המוכרים עד זרא. ניסיתי להבין את אלתרמן, אבל לא במובן המנתח, השיפוטי, אלא להבין ללבו, וגם ללבן של הבנות האחרות, שהיו שונות ממני, וללבם של הבנים. ניסיתי להבין את שפת גופם, את האינטראקציה ביניהם, את האופן שבו ראו אותנו, הבנות. סף הבגרות הוא הלך נפש, ומה הפלא שדווקא אז נמשכתי כל כך אל אלתרמן, אשר אפילו בלבם של העצים והאוויר רצה לנגוע, אשר נתן שם לתוגת צעצועיו הגדולים של האל וליגונו עדוי הטבעות של גופנו הפרא, אשר אליו התחלתי להתוודע על סף הבגרות.