אני ואחי משחקים בבית מחבואים. חורף עכשיו ואי אפשר לצאת לשחק בחוץ. יש לנו הרבה מקומות מחבוא. למשל בארון שבמרפסת הקטנה בין המטאטא הגדול לשואב האבק יש מקום שאפשר לעמוד בו. אחי נכנס לשם גם כשאנחנו לא משחקים והאבק שנשאר במטאטא גורם לו להתעטש בלי הפסקה ואימא בטוחה שהוא חולה ומשאירה אותו בבית. אני אוהבת להתחבא מתחת למיטות, כי זה לא כל כך חשוך כמו בארונות ובארגז המצעים. אבל אני חייבת לגוון. אז הרבה פעמים אני מתחבאת בארון הגדול שבחדר של ההורים, שיש בו כמה מקומות מחבוא. במרכזו יש שתי דלתות ובהן נתלים מעילים ארוכים. עדיף להתחבא בצד הימני, לשמוע את הצעדים של אחי עוברים ליד הדלת, לפתוח אותה בתנופה לצד שמאל ולרוץ אל המסדרון ומשם לסלון. בקצה הארון היה מקום שאימא היתה זורקת אליו את כל מה שצריך לגהץ, והצטברו שם בדים ובגדים. אפשר להיכנס לשם ולהתכסות בהם, ואם אחי פותח את הדלת, אסור לזוז או לנשום. פעם אחת כששיחקנו נכנסתי לשם, התיישבתי בפינה וכיסיתי את עצמי במפות ובסדינים. כשסגרתי את הדלת היה חושך מוחלט וריח חזק עלה מהבדים. פתאום הרגשתי שאני נוגעת עם כף הרגל היחפה שלי במשהו חם ונבהלתי, חשבתי שאולי זה עכבר או הרגל של החתול או הכלב, קראתי בלחש בשמם. אבל קול אנושי ענה לי משהו לא ברור ונבהלתי עוד יותר. פתחתי את דלת הארון כדי שייכנס אור ופישפשתי בין הבדים. אחי הגיע בריצה וצעק, מצאתי אותך, אני אמרתי לו, חכה חכה בוא תראה. הוא עצר בפתח החדר וחיכה שנייה לבדוק שזה לא טריק ואז בא. אמרתי לו שיש כאן מישהו. הוצאנו את כל הבדים ואז ראינו אותו. איש קטן, מעט יותר ארוך מכף היד שלי וקירח. היו לו משקפי מצבט, שאחת העדשות שלהם סדוקה וחסר בה חלק. הוא הסתכל עלינו ואנחנו עליו ואז הוא אמר, אולי תעזרו לי למצוא את החלק החסר. הוא חיפש בתחתית הארון. הוצאתי חלק מהבדים ועזרנו לו לחפש. ראיתי שהוא יחף ולובש סדין. אחי אמר שהוא מכיר אותו. מצאנו את העדשה, הוא סידר את המשקפיים והרכיב אותם ואז חייך אלינו ואמר, עכשיו אני רואה אתכם. שאלנו אותו איך הוא כזה קטן, והוא אמר שהוא הולך כבר מאה שנה או משהו כזה, והוא לא אוכל הרבה אז הוא נקטן. ואז אחי קרא לי הצדה ואמר לי שאולי זה מהטמה גנדי מהודו. מי זה, שאלתי, והוא אמר, לא משנה מה שחשוב זה שנוכל לקבל עליו הרבה כסף. אחי שאל אותו אם הוא הביא לו משהו, כי תמיד כשמישהו בא מרחוק הוא מביא איתו משהו. הוא אמר שכל מה שיש לו זה הבד שעל גופו, המשקפיים ומוט עגול מעץ, שהוא גם מקל הליכה וגם פלך. הוא אמר שהרכבת שהוא הגיע איתה אתמול צריכה עוד רגע לעבור. פה בתוך הארון שלנו. אח שלי אמר שאנחנו לא בסיפור פנטזיה ושאל לאן בדיוק נוסעת הרכבת, והגנדי ענה בשקט, כך שרק אני שמעתי, לפושקר. רציתי לנסוע. קיוויתי שהרכבת גדולה מספיק שאני אוכל להיכנס לתוכה וראיתי איך אחי מתכנן למכור את הגנדי ולקנות בכסף את הסקייטבורד שהוא כל כך רוצה. פתאום שמענו את הצופר של הרכבת, אני שכבר החלטתי שאני נוסעת נצמדתי אל הגנדי, אחי משך אותי ביד. אמרתי לו שיבוא איתנו, לאן בכלל נוסעים, הוא צעק לתוך הרעש. לפושקר, לפושקר, צעק לו הגנדי בחזרה.
פעם ראיתי באנציקלופדיה של כל העמים בבית של סבתא תמונות של השוק בפושקר. באחת התמונות הייתה ילדה ובין הכפתורים של החולצה שלה באזור הבטן הציץ עכברוש. הידיים של הילדה היו צמודות לגוף, ואפשר היה לראות אצבעות שאוחזות בעכברוש. הסתכלתי בתמונה הכי קרוב שאפשר וראיתי שהאצבעות שאוחזות בעכברוש דומות לאצבעות שבכפות הידיים שלה שבצד הגוף. הייתי בטוחה שיש לה יד שלישית, שיוצאת מתוך הבטן. היה כתוב למטה, ילדה בת תשע בשוק בפושקר.
אני מחכה שתצמח לי יד בבטן. לפעמים אני ממששת את הבטן שלי ומרגישה בליטות של אצבעות.
גזרתי את הדף בלי שסבתא תראה והראיתי לדורית ולשרונה את התמונה. לכל אחת בנפרד. שתיהן אמרו שאולי היא לא בסדר. אז הראיתי לסופי שיש לה אח לא בסדר, ואפילו שאלתי אם היא חושבת שתצמח לה יד בבטן. היא אמרה שזה שטויות. גם אמא ואחותי הגדולה אמרו שטויות. בקיץ אהיה בת תשע.
הרכבת ניפצה את לוחות העץ בין החלקים של הארון וקרעה את הבגדים שבדרכה. הגנדי ניפנף עם המקל שלו והיא צפרה טווווו ארוך ועצרה. הסתכלתי בדאגה על הבגדים שנקרעו והגנדי אמר לי לא לדאוג ושאחרינו לא יישאר כלום, גם לא ההרס.
הגנדי טיפס בזריזות על המכנסיים שלי עד הברך וקפץ לתוך הרכבת, אני עליתי אחריו והסתכלתי על אחי והוא עלה גם. הגנדי זז מהר בין האנשים שהיו בגודל רגיל ומצא קרון כמעט ריק. אחרינו עלו עוד אנשים ואני חשבתי מאיפה הם באו ואיך הם ידעו להגיע לתחנה שבתוך הארון שלנו ואם הם היו שם כל הזמן. הקרון התמלא. היה שם איש שהחזיק מכונית קשורה לחוט, ואישה שמנה שצבע העור שלה משתנה כל פעם כשמישהו מדבר וסבתא אחת שלא הפסיקה לשיר בקול שקט ויצא ממנה ריח של אוכל שיש בבית שלנו כשאני חוזרת מבית הספר. אף אחד לא התייחס אלינו או הסתכל על הגנדי שהוא כזה קטן. ידעתי שאח שלי שמח.
הגנדי נשכב על הצד, עטף את הפלך בקצת מהבד שלו והניח אותו כמו כרית מתחת לראש ונראה כאילו הוא מתכוון לישון. גנדי, קראתי לו, והוא ענה, מה. למה אתה נוסע לפושקר, שאלתי. הוא אמר שהוא השאיר שם את הפיל שלו לפני כמה שנים והוא צריך לקחת אותו. באיזה גודל הפיל? שאלתי, והוא אמר, כזה, והראה קטן עם היד. שאלתי אותו אם כשהוא היה שם הוא ראה ילדה שיש לה יד שצומחת מהבטן. אח שלי התחיל לצחוק והגנדי אמר, בטח שראיתי. אח שלי צחק עוד יותר, ושאלתי את הגנדי אם יש להם בפושקר סקייטבורד וכמה הוא עולה. הגנדי אמר שיש שם הכול אבל על כסף הוא לא יודע כלום. הוא נרדם ואחרי כמה דקות הרכבת עצרה וכולם אמרו ביחד, באר שבע, באר שבע. אח שלי אמר, אולי נרד, ואני הסתכלתי עליו. הוא הבין שאנחנו לא יורדים.
