גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

אתה חיי

חשכה מסביב וקר מאוד. רק עיני ופּי מציצים מתוך כובע הגרב. אפי דולף נזלת לחה על הברזל החלוד של עמדת השמירה, מחלידו עוד יותר. מישהו שכח לכבות נר בודד בחדר האוכל והרוח משחקת בלהבה כאילו הייתה אורגן אורות בדיסקוטק שכוח-אל.
המחשבות הרצות בתוך ראשי רבות ומגוונות. האחת עולה ומייד נעלמת ומופיעה חברתה הנשארת מעט יותר, אך גם היא מתפוגגת כי דמותה של תמר צפה מולי, מוחשית כל כך. כמעט שאני יכול להריח אותה, לגעת בה, ללטף במקום שהיא אוהבת, בין קפלי השומן הרכים שתחת סנטרה. לו רק הייתי יכול היה להקפיא את הרגע הזה. אבל משב רוח קרה חורץ משפט – דינם של דמיונות לחלוף.
אני לא לבד בעמדה. ביחד איתי שומר זוהיר. למעלה מחודשיים חלפו מתחילת הטירונות ועדיין לא דיברנו. אנחנו, החבר'ה היהודים, כמעט ולא מתערבבים עם הקבוצה הדרוזית, אלא רק בשמירות שאותן אנו מבצעים בזוגות (ככה זה בטירונות של ג'ובניקים). נראה שהמפקדים מצוותים בינינו בכוונה.
פתאום, אחרי כשעתיים של שתיקה ומחשבות, הבחנתי בתנועה ליד הגדר.
"ראיתי משהו זז. יש שם מישהו."
"אמרת משהו?" שאל זוהיר, כלא מאמין שהדבר הזה שלידו גם מדבר.
"כן, שאני רואה שם משהו, ליד הגדר."
"אני לא רואה כלום."
"הנה, שם, ליד העמוד השני," לחשתי והצבעתי עם ה-M16 הארוך לכיוון הקולות, "אתה רואה?"
"וואללה, צודק, באמת משהו זז שם."
"בוא נקרא למפקדים בקשר. אולי זה מישהו מהכפר, אומרים שזה כפר עוין."
"עזוב, זה כלום, בטח איזה חיה."
"אבל הוא נראה גבוה, תסתכל, בגובה של בן אדם."
זוהיר אימץ את עיניו ונראה שהשתכנע שזו לא חיה.
"אולי אתה צודק, יאללה בוא נרד לבדוק."
"אולי נצעק לו שיעצור? הפקודות אומרות שצריך לעשות נוהל מעצר חשוד, לא?"
"עזוב פקודות, הוא יברח, בוא נרד ונשתלט עליו."
בעודי חושב מה לעשות, הבחנתי בדמות נוספת. מרוב בהלה, הדלקתי את הפרוז'קטור. ואכן שני זוגות עיניים, ולא אחד, נצצו אלי מתוך האפילה.
"אני חושב שהם יותר מאחד."
"מה אתה עושה? הוא יברח." נזף בי זוהיר והחל לסובב את הפרוז'קטור במעגלים שלמים על צירו, כדי שהפולשים יחשבו שמדובר בנוהל שיגרתי ולא יחשדו שגילינו אותם.
"רק רציתי לראות מי זה, שיברחו מצדי. אתה רואה שיש שם יותר מאחד?"
"וואלה, אתה צודק, יש שם עוד מישהו," לחש, "יאללה, בוא, נרד לתפוס אותם," זוהיר דרך את הרובה והסתכל אלי בציפייה. "אתה בא?"
רציתי לרדת איתו אבל פחדתי.
"אני יורד איתך או בלעדיך." אמר, תלה את הנשק על גבו, הסתובב והחל לרדת בסולם הברזל הקפוא. הבושה והפחד להישאר לבד, שהיה גדול אפילו יותר מהפחד ללכת לכיוון הדמויות, הכריעו את הכף וירדתי אחריו.
– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הגשם, שלא חדל לרדת מאז שעלינו לשמירה, הפך את האדמה הקשה לעיסה של בוץ. זוהיר צעד לאט ובשקט לכיוון המקום שבו נראו הדמויות. צעדתי כפוף אחריו, חבוי מאחורי גבו הזקוף, כשהנשק שלי מופנה קדימה, כמו שראיתי חיילים עושים בסרטים אמריקאיים.
למרות שהתקרבנו אל הדמויות, הן לא הבחינו בנו והמשיכו להשמיע קול, שנשמע לי כחיתוך הגדר עם מספרי ברזל גדולים. בשלב מסוים, כשהיינו מרוחקים כעשרה מטרים מהם, גבר עלי הפחד. נעצרתי ונשכבתי על הבוץ, ולחשתי לזוהיר את התירוץ הראשון שעלה בדעתי: "אני מחפה עליך," זוהיר המשיך להתקדם ואפילו לא טרח לענות – הוא כבר הבין עם מי יש לו עסק. עצמתי את עיני, התחלתי למלמל תפילה וכבר התכוננתי להסתובב ולברוח לכיוון המגורים כשפתאום עלו צעקותיו של זוהיר:
"בררה, ברררה, יאללה, בררה יא מלעונות, בררה."
הרמתי את ראשי, פקחתי את עיני והוצאתי פנס מהכיס. הארתי לכיוון הקולות ולפני התגלה מחזה מפתיע: צמד עיזים שחורות שהחליטו לצאת לסעודה לילית על גדר הבסיס, עומדות על רגליהן האחוריות כשרגליהן הקדמיות נשענות על הגדר ומלחכות בתאווה, כמנהגן של עיזים, את עליו של עץ אלון גדול. זוהיר עמד מעברה השני של הגדר ובעט בה פעם אחר פעם תוך שהוא צועק על העיזים בערבית שיסתלקו, אבל הן המשיכו בשלהן.
"בסך הכול עיזים הא?" מלמלתי.
זוהיר הרים כמה אבנים מהאדמה, פסע מעט אחורה וידה אותן על העיזים. זה כבר היה יותר מדי בשבילן, הן נרתעו, הסתובבו על מקומן ותוך שנייה נעלמו במעבי המאפליה.
"בוא, בוא יא חייפן, בוא נחזור למגדל, לפני שמישהו יתעורר."
"מה זה חייפן?"
"עזוב, לא חשוב, בוא נחזור, עוד מעט אנחנו מסיימים את השמירה."
"אני בא."
צעדנו בשקט חזרה אל המגדל. למזלנו, אף אחד בבסיס לא התעורר מצעקותיו של זוהיר ומפעיית העיזים במנוסתן. טיפסנו על הסולם וכאילו לא ארע דבר, חזרנו כל אחד למקומו הקודם.
שוב חזרה השתיקה ואיתה המחשבות על הבית.
כמעט נרדמתי כשפתאום הרגשתי טפיחה על הגב, "יאללה, כוס אמו המפקדים האלה," חייך אליי זוהיר, "בוא נשיר משהו." אמר ומיד פצח בשיר לא מוכר בערבית:
"רגעוני עיניכ לאיאמי אילי ראחו, עלמוני אנדם עלא אלמאדי וגראחו, אילי שופתו, קבלי מא תשופכ עיני, עומרי דאיע…" המלים התגלגלו מלשונו לחלל האוויר הקפוא, הסתלסלו בינות לטיפות הגשם, חמקו מהן וגלשו בעקבות העיזים לכיוון הכפר, שם בטח הבינו את משמעותן.
השירה שלו והאחווה הפתאומית שבצדה הוציאו אותי מרפיוני. פשפשתי בכיס החרמונית והוצאתי קופסת "נובלס" מעוכה. סיגריה יחידה ומקומטת נותרה בה. הצתתי אותה ושאפתי את העשן הרעיל לקרבי.
זוהיר חדל לרגע משירתו ואמר: "אתה מג'נון? אם תופסים אותך מעשן אתה לא יוצא מחר הביתה."
"היום." תיקנתי אותו, כבר שלוש בלילה. אבל נראה שבכלל לא היה לו אכפת כי הוא חזר לשיר בקול הולך וגובר: "קבלי מא תשופכ עיני עומרי דאיע יחסבוה איזאי עלי, אינת עומרי, אינת עומרי, אילי אבדתא בנורכ ס'אבחו. אינת, אינת, עומרי."
"אתה בעצמך מג'נון," אמרתי, למרות שהאומץ שלו ושירתו היפה כבשו את לבי. "אם הסמל המניאק שומע אותך שר הוא משאיר אותך שבת בבסיס."
"זה בסדר, לנו מותר לשיר גם בשבת," חייך אליי זוהיר חיוך זוהר והמשיך לסלסל בגרונו.
כשסיים לשיר אמר: "עכשיו תורך."
התגברתי על ביישנותי ועניתי בשיר אהבה משלי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה השיר "עיר מקלט", שבדיוק יצא לרדיו:
"על השביל המתפתל, בין עכו לצפת, בטבריה על המזח, יורד עד לאילת, את, כן את, תהיי לי, עיר מקלט, עיר מקלט."
את המלים האחרונות כמעט שצרחתי לתוך החושך. לראשונה מאז הגיוס, הרגשתי מאושר.
כך שרנו בשארית הלילה, כל אחד בתורו ולפעמים גם ביחד.
כעבור שעתיים הבוקר הפציע והשמירה הסתיימה. אחרי שלושה שבועות נגמרה הטירונות.
לא ראיתי את זוהיר מאז ולא הפכנו לחברים. אבל לפעמים, לרוב בלילה כשיורד גשם בחוץ, חוזר ועולה בי זיכרון הלילה ההוא. אז אני מכניס למערכת את הדיסק שקניתי מיד בתום הטירונות, מצית סיגריה ומאזין בערגה לאום כלת'ום השרה את מילותיו של אחמד שפק, לפי הלחן של מוחמד עבדל וואהב:
"רגעוני עיניכ לאיאמי אילי ראחו, עלמוני אנדם עלא אלמאדי וגראחו, אילי שופתו, קבלי מא תשופכ עיני, עומרי דאיע…"