למחרת הגיעם משדה התעופה, כשעמדה במרפסת החדר בשרתון וחיכתה לשעת הפתיחה של ארוחת הבוקר המהוללת של המלון, נפלה פתאום כל המרפסת, שהיתה קטנה ועגולה כמו קן של יונק-דבש, והיא צנחה בין שברי בטון ובָּלָטות שש-עשרה קומות, לעבר הבריכה הכחולה שניצנצה למטה.
היו אלה השניות המאושרות בחייה. הנוף היה מדהים, כחול-מאובק ולבן, אפוף אד של תחילת יום חמסין, עם הגגות השטוחים, המגובבים כערימה של קוביות משחק, של עיר ים תיכונית — אותו הנוף שכה התגעגעה אליו כל עת הטיסה הארוכה אתמול. משמאלה הלך ותפח במהירות שובר-הגלים, שאמש הבטיחה לעצמה ללכת לטייל עליו כבר למחרת. הנה זה קורה, ממעוף הציפור, עוד לפני ארוחת הבוקר.
על מה חשבה? היא נזכרה במטבח בדירה שבה גדלה. לא ברור למה נזכרה בזה — אולי המהירות המסחררת שבה התחלפה עכשיו זווית-הראייה שלה הזכירה לה את המטבח ההוא הבלתי-משתנה, הרובץ על לבה כמו אבן על קבר; אולי הציפייה לארוחת הבוקר עשתה לה את זה. עובדה, בכל אופן, שמוקפת בחתיכות טסות של חרסינה וברזל ופתיתי טיח ורסיסי אבק, ומלוּווה בשני כסאות פלסטיק לבנים, פרושים כמו כנפיים מימין ומשמאל, ראתה את מטבח-הסוכנות הקטן של ילדותה בבהירות סהרורית: את שתי הבלטות המתנדנדות באמצע הריצפה, את המתקן החלוד לייבוש כלים, התלוי על ווים רעועים מעל לכיור כמו שלד של עוף מוקע, את הכיור עם הכולבויניק המשולש מפלסטיק מחורר שמתחתיו כתם אצתי, ועל השייש את הקופסאות הדביקות של סוכר וקפה ותה, ומסכרת עגלגלת מקריסטל, מתנת הדודה מאוסטרליה, עם כפיונת הכסף המסולסלת. והנה בצלוחית קטנה שקיק התה המשומש. מבטה חדר אפילו, דמוי-ראדאר, דרך הדיקט הצבוע של ארונות המטבח, להתפתל שם בין סירי אלומיניום פגומים, בתנאים-לא-תנאים של חושך וצפיפות, כמו פליטים בבטן ספינת עבדים. והנה לייד הכיור אימה, שמתה לפני חמש שנים, שוטפת כלים במים קרים, אשר בגללם נותר תמיד בין שיני המזלגות מירבץ צמיג, מין גריז-מזלגות חום, כמו ציפורניים של ילדה ששיחקה כל היום בבוץ.
הבריכה הכחולה של המלון הלכה וגדלה במהירות. עכשיו כבר היה אפשר להבחין בחודי הברזל בראש הגדר הגבוהה שהקיפה אותה, שהזכירו קצת את המזלגות של ימי ילדותה, והיא שאלה את עצמה, תוך שהושיטה יד לתפוש כפיס עץ שפיזז בעליצות לצידה, למה קיבלה תמיד את המזלגות האלה, איך קרה — כאן הזדמזמה לה השורה "איך קרה שהפשפש עלה למעלה, זה לא נורא, זה לא נורא," והיא החליפה את "עלה למעלה," ב"ירד למטה" והצטחקה לעצמה — שהיא לא אמרה אף פעם שום דבר? היא ריחרחה בכפיס העץ, שהדיף ריח קל של וניל, והבינה, די הבינה, הבינה בבת אחת, כמעט לגמרי, ממעוף הציפור,מברק המאכלת, מצמרת האורן, שהמטבח ההוא עם המזלג ההוא היו הבסיס והמקור והתשתית של המהות של העיקרון של כל ימי חייה. זהו. יותר דגש מזה אי אפשר לשים על העניין.
מתוך תכלת-השמיים, מהצד של שובר הגלים, הופיע שחף לבן. היא כבר היתה בקומה החמישית, והוא ירד אליה והציץ לה בעיניים, מבודח — יעני, סוף-סוף נזכרת להצטרף אלינו, או להיפך, מה את מתחפשת לציפור, גדולה שכמוך? והיא חייכה אל הציפור וידעה שהנפילה החופשית הזאת, האיטית לשגע ומהירה עד לסחרר, היא הדבר שהתכוונה אליו תמיד בכל מאודה. ומתוך עייפותה הגדולה, בעוד הכחול של הבריכה, עם רצועת הבטון וחודי הברזל, מתנפחים לעיניה באיטיות רבה, פרשה בעצלתיים זרועות ארוכות ורזות לצדדים לתפוש את הרוח, וניסתה להרגיש כמו הציפור, ואפילו קצת הצליחה. הרי יש גם שחפים גדולים מאוד. הרוח שרקה עכשיו חזק מאוד באוזניים, והעיפה לאחור את הברכיים והידיים, כמו בווידיאואים של צניחה חופשית, והיא המשיכה לרדת לאט-לאט, בהרגשה של דאייה ובחיוך רדום ועיניים חצי עצומות, כשאי-שם עוד בתוככי נפשה רומצת הציפייה לפתיחה של סימפוניית הסלטים המהוללת של המלון.
