גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

אשה אחת

היה זה יום טעון ברגש חסר מעצורים. היום בו סנדרה פלו הבינה שהחיים הפסיקו להתנהל לבד ועליה לקחת אותם בידיים. מונחת הייתה ככלי ריק מלא בושה. קמה לסירוגין והתיישבה לסירוגין כממתינה לדבר מה שישנה הכל ויארגן מהתחלה את שרשרת התרחישים. הנה עוד תקווה קטנה שמשהו יקרה ללא מאמץ ויזרום כאילו כלום לא היה. אבל הוא היה. עמוק וחודרני ועוקץ. ומכאן היא כבר לא תוכל לשכוח את האחיזה. בימים רגילים עליזים יותר, ייתכן והיה העצב כחלק מאותה הדרה עצמית שמבקש כל אדם. הרי כל בני תמותה שואפים בין כך ובין כך להרגיש יחידים ומיוחדים בדורם והכאב יש בו הכוח להפוך את האדם למיוחד. כעת, היה צל פניה החיוור הנשקף מבעד לשתי עיניים חומות, מוטל בקדרות חורפית על חיי היומיום. היא חשה היטב בהאטת הדופק של חייה ובכך שהשגרה והרצף אינם ממלאים עוד את מבוקשה והספק כולא אותה בעל כורחה בסד המחשבות המייסרות. אלמלא ידעה שעליה להיחלץ מהחדר ברגעים אחרונים של תושייה ייתכן והייתה מתמסרת לבטלה וזו הייתה משתלטת על איבריה ומניחה אותה לתנומת עולמים. לא באחת היה הדבר קורה אלא בהדרגה עד כי הייתה מתפוגגת ונשכחת מלב כל מכריה. ככתבת בכירה בעיתון היוקרתי "ז'ורנל מיקס" רגילה הייתה לפופולאריות רבה סביבה. כעת, כבר מזה זמן, חדלה להיות במוקד ההתעניינות. גם הטלפונים הדחופים הלכו והתמעטו. היא לא מצאה בתוכה שייכות עצמית ולכן הנתק היה ההגנה והתגובה הטבעית ביותר למצבה. בודדה וקמלה כפרי בשל ואסור לאכילה, ישבה ימים על גבי ימים וחשבה.

סנדרה אהבה איש אחד. גבר אחד כזה שלמענו הכל עצר מלכת. שמו היה לו והוא היה יפה טוהר באופן שהיא לא הפסיקה להתבונן בו ולחשוב עליו. אם הזמן ידעו חריצי שפתיה היכן להתאים את עצמן לחריצי שפתיו בדיוק מושלם. הוא היה מעביר יד ארוכה על לחייה ושערה היה נשמט על כתפה כאילו יד נעלמה ביימה את המתרחש. דופק ליבו ניגן קצב פרוע לליבה המחולל ויחד במין סימפוניה משתנה הם לגמו מעט מטעמו הענוג של האינסוף. לו היה האהבה המותרת. היא ידעה שבמחיצתו הריבוע רק ילך ויתרחב. היו ימים שבהם היו מהלכים רגלית שעות, מתפלאים מהבריאה, נהנים להסתודד כממתקיי סוד. היא אהבה להפתיע אותו בשינויים קלים במראה גם כשמנערה צעירה הפכה לאישה. לעיתים היה זה הגוון על השפתיים או צעיף ססגוני שעשו את ההבדל. היא אהבה לדבר אתו על העתיד. בתאוצת הזמן אף ילדה את ילדיו. יפים ומסותתים היו הילדים כבבואתם שהתמזגו זה לזו. היו אלו רגעים של שגב ותום. רגעים בהם נמתחו הנעורים כחוט של חסד על חייהם המשותפים.

בלילה אחרי רגעי היגיעה היא הייתה מתרוממת וחושפת כתף בהירה כשהכתונת מופשלת מעל לירכיה ושערה הפרוע מורם אסוף, הייתה לוגמת את המים הקרים של שעות הלילה וסותרת את טעמם עם הסיגריה הקבועה- פרלמנט לייט ארוך. לו היה מסתובב אליה ומדגדג אותה עד שהייתה פולטת את העשן בקיטור ונחנקת לאיטה. הייתה מתרוממת לפתע ומציצה בין התריסים אל הירח ומשהו בה מבפנים, היה בוטח ומאושר. היא האמינה שאלוה-ים ברא הכל. גם אותה וגם את לו והייתה שלוה. "אני האישה הכי מאושרת בעולם" הייתה לוחשת לעצמה אל תוך הלילה.

בימי חורף קרים היה תנור הספירלה הגדול דולק וממלא את החדר החשוך בתאורה שקטה. לו היה חוזר הביתה ומניח את חפציו סמוך לדלת כדי לא להפריעה ולא להעירה, לא מהמחשבה ולא מהשינה. היא הייתה מזנקת אליו בשמחה והוא היה מופתע מכך כי למענו כל סדר יומה זז הצידה. ומחיבוק לילי ארוך הם היו נעים בקצב תאורת הלילה ובסלואו ארוטי, הייתה רואה בו את הבחור שאהבה וכיצד בגר והפך לאיש. בעיניו ניבטים היו מבטה שלה וצחוק ילדיהם וניגון גדילתם. היא הרגישה בטוחה בזרועותיו החסונות וחשה כי הוא האיש שהפך אותה מנערה לאישה.

החיים זרמו לה לסנדרה. היא ידעה מה היא רוצה. אף פעם לא איחרה את הרכבת ותמיד הודיעה לאחרים באינטואיציה מופלאה על בואה. עד לאותו היום בו התנפץ הזמן לרסיסים גדולים ומשהו בשעון חייה הפסיק את תקתוקיו. היא רצה בכל הכח והרכבת הלכה ונעלמה בתוך זנב קיטור העשן הסמיך שהפריד בין שניהם.

היא זוכרת את הבוקר הזה שהסתכלה על הראי ומבטה נראה שונה. בהתחלה היא חשבה שנדמה לה אבל ככל שהתמקדה במבט היא הבינה שמשהו מטריד אותה. כשפגשה את בראד היא לא התרגשה במיוחד. עוד איש חמור סבר וחיוך שסותר את עצמו. לגמרי לא משהו מיוחד. בתום אחת מישיבות העבודה המשותפות כששכח לאסוף את כוס הקפה שלו היא אספה באינסטינקט רגעי את הכוס והגישה לו. זו הייתה הפעם הראשונה שיישר אליה האיש הזר מבט. פעמים רבות הצטלבו מבטיה עם מבטים של גברים. היו אלו גברים כאלו שעבדו איתה או שראיינה או לעיתים אפילו ברחוב. "אין מבט שינצח את מבטו הכחול של לו" חשבה לעצמה תמיד. המבטים האחרים נדמים היו בעיניה כאילו הביעו אומר או גרוע מכך, חלולים היו. הפעם זה היה שונה. מבטו של בראד היה חום ועמוק וצלול, מבט צמא. ייתכן ולא הייתה מייחסת לזה חשיבות מרובה אלמלא סרב בתוקף להיכנס אתה למעלית דבר שהצריך אותה בשל הנימוס לרדת עמו בגרם המדרגות. תוך כדי שיחת הכרות מנומסת היא מצאה עצמה אוספת עליו פרטים. כמי שמרבה לכתוב מצאה חן בעיניה עובדת היותו עורך ספרות. הוא הפגין בקיאות גדולה בספרות על גווניה, בספרים חדשים שיצאו וכאלה שבשלבי הכנה והפרטים החלו זורמים אליה וממריצים את קצב ליבה. לשבריר שנייה היא התבוננה בו בכניסה לבניין המגדלים הגדול וקרן אור חתכה והפרידה בין אישוני עיניהם. הצמא במבטו חלחל אל נפשה כאל באר חיה, שפתיה יבשו וכשחלפה עליהן בלשונה, היא עצמה את עיניה ומשהו בה ידע. בראד לא יהיה עבורה כמו כל האנשים. כי הוא אחר. נו, אז מה, אלפי אחרים נעים והולכים ובאים ויום נפתח ונסגר וחולף והחיים ממשיכים.

ייתכן והיו ממשיכים אלמלא אותו יום בו נתכנסו שוב לאותה ישיבת עבודה גורמים שונים ובראד ביניהם. כעת משהכירה אותו מעט ועמדו לצאת מאולם הישיבות פנתה מתוך נימוס לגרם המדרגות, "אולי חרדת מעליות יש לאיש", חשבה לעצמה. להפתעתה בראד שהתעכב בשיחת חולין דחף את ג'ולי למעלית שנפתחה כשהדלתות נסגרות עליהם מותירים אותה המומה. אז היא ירדה לבד בגרם המדרגות. ומה בכך, גם תקריות כאלו קורות מידי יום ביומו.

אך משהו ללא שליטה החל לחלחל לתודעתה מאז אותו מקרה. היא הדחיקה את התחושה. "יש אנשים מוזרים". מאז כל הישיבות בהן נכח בראד היו הישיבות המשונות ביותר שהשתתפה בהן מעודה. אם בישיבה רגילה הייתה נמרצת, דעתנית ועניינית, הרי מצאה עצמה כשדעתה נודדת אחר האיש המוזר. עוקבת אחריו בהפוגות עד שמבטיהם מצטלבים מותירים אותה נבוכה.

כשהחלה לחשוב עליו בלילות התמלאה בצער. למה לי לחשוב על איש זר, תמהה, כל כך הרבה אנשים זרים יש בעולם… מי אתה בראד קרייז? הייתה שואלת ומתהפכת חסרת מנוח. לו שחש כי משהו עובר על אשתו ניסה להבין מה קורה, מה השתנה מתמול שלשום ומדוע קפא מבטה וחיוכה. היא לא ידעה להסביר לו את עצמה. הרי בינה לבין בראד לא קרה דבר. אבל למרות זאת, הוא הסיח לחלוטין את דעתה מהדברים המוכרים. היא חשה אליו געגוע שמעולם לא היה בה. געגוע שלם שכמו נברא למענו.

היא לא זוכרת מתי החלה ביניהם ההתכתבות. היא רק זכרה את הערב ההוא שחזרה מה"ז'ורנל מיקס" דופקת שוב ושוב את הרכב על פסי האטה ברחוב, מניחה לרוח הפרצים לחתוך בבשרה. והיא החליטה תוך כדי נסיעה אל תוך רחם הלילה שהיא חייבת לספר לבראד מה עובר עליה. והיא ספרה, "אני לא יודעת למה זה קורה לי", היא כתבה לו. "אתה כאילו עברת להתגורר בבית החרושת של מחשבותיי" כתבה בווידוי נסער. והוא כתב לה את אותו הדבר בדרכו שלו, הקצרה, המשויפת, המהססת… היא לא זוכרת מתי הפכה חלופת המכתבים ביניהם לארוטית ונואשת. בראד הוא גבר נשוי, שיננה לעצמה שוב ושוב שוכחת לרגעים שגם היא בעצם אישה נשואה. ובכל זאת ולמרות זאת, היא לא הבינה איך האיש הזר מדבר אליה בשפה שרק הקרובים אליה ביותר מכירים בה. היא גם לא הבינה למה הוא כל כך מוכר לה. זה היה המבט והקול הפנימי, משהו שהרגיש כל כך נוח…ואיך ייתכן שהוא יודע את מקומן המדויק של הנקודות. הייתה תוהה בינה לבין עצמה. כשכתב לה סנדרה והוסיף מיד אחר כך, נקודה.

הפעם הראשונה שנפגשו לבד מילאה אותה חרדה. היא שתקה כמו ניצבת שלא מכירה את התסריט. היא הרגישה אבודה בחלל שנפער בינו לבינה. האיש המוזר והיא בבית קפה בעיר כרך הומה והיא נתפסת לתפל בורחת לכל מה שלא שם. ילדות קטנות הפריחו בלוני סבון והיא עכבה אחריהן כאילו לא יושב מולה האדם אותו השתוקקה כל כך לפגוש. היא הסתכלה על כל באי בית הקפה רק לא עליו. כבד היה עליה משא ההתבוננות בו. כשדיבר אליה מיקדה את מבטה אל עבר נעליו. איך היא יכולה לישר מבט לאיש של אישה אחרת? וגם היא אישה אחת של איש אחר. כל כך כבד היה עליה המשא שהיא העדיפה לנשוך את שפתיה ולשתוק. הוא הציע ללוות אותה מגמגם משהו וניצב לצידה, גבוה וטמיר וכשלרגע חשה בו מתקרב כמהה, הרגישה את הבערה מאחורי אוזניה. גם בראד הוא אב לילדים, חשבה והיא חיכתה להם, לייסורי המצפון שיקוננו בה ויכעסו עליה וישתיקו את הסערה הפנימית המטלטלת כמו על סף תהום אל הבלתי נודע. אך מסיבה לא ברורה ונעלמה, ההיגיון לא פעל במיטבו כשחשבה עליו. הוא הרטיט את ליבה וגופה וטלטל את מחשבותיה. בראד היה האהבה האסורה. היא ידעה שאתו הזמן מוגבל. הריבוע רק ילך ויצטמצם.

במשך תקופה ארוכה הפכה סנדרה מרצונה מאישה אחת לשתי נשים. היא הייתה שם כמו תמיד בשביל לו.  אבל הסקרנות שלה יצרה בתוכה את האישה של בראד.

האישה של לו הייתה מוכרת והיא הניחה לה לתפקד בכח ההרגל. הייתה זו השגרה ששמרה על הסוד האפל. האישה של בראד הייתה זרה וחדשה ומסעירה, היא נגררה אחריה באופן שהגדירה כמופלא ממנה. היו אלו החושים שפעלו בשיאם והנשיות שלה שלפתע התגלתה בגוון אחר.

בפעמים הבודדות שנפגשו אחר כך, היא הייתה נוהגת ברכבה. רואה מולה את הים ונוסעת אל מרחבי האופק אבל האופק אף פעם לא נראה בברור והשמש שמולה הייתה חמקמקה. היא שתקה. הם היו מדברים על ספרות ועל מערכת ה"ז'ורנל מיקס". הייתה שומעת את מבוכתו ואת פעימות ליבו ולא נרגעת. חושבת באותם רגעים על המוות.

השגרה הלכה אט אט והתרחקה. את פעולות היומיום מצאה עצמה עושה בריחוק מתוך הרגל. לעיתים תכופות כששתתה אלכוהול חשבה על בראד. היא הייתה עוצמת עיניים והמציאות הייתה מסתובבת סביבה. היא הרגישה שהזמן במחיצתו הולך ואוזל. בתודעתה בראד היה נידון למוות. היא הייתה מרגישה אותו עמוק בליבה, מכיר את הדרכים המפותלות שבנפשה. גם כשהתבקשה לטוס או לנסוע לצרכי עבודה בראד מילא באופן מוחלט את מחשבותיה.

מי אתה בראד קרייז? האם זה קורה לך עם כל הנשים? הייתה שואלת שוב ושוב ונותרת ללא מענה. מנסה לעקוב אחריו לברר אודותיו וכל ההשגות היו מתבטלות כשהיה מונח למולה. היא הייתה קוראת את ביקורות הספרות שלו בשקיקה. מנסה לחפש דרך ניתוח הגיבורים את דמותה שלה. מנסה ללמוד מתוכן את מחשבותיו ואהבותיו מחפשת רמזים.

במשך מספר חודשים היו מתכתבים בלהט עד שחשה שהתעלסה עמו פעמים רבות. הוא היה קורא בדיוק מטריד את מחשבותיה. מעניק פרשנות חדשה לכל הדברים הכל כך מוכרים. וכשכתבה לו שהיא לא יכולה יותר והיא עשויה בפעם הבאה שייפגשו להתעלם מכל הרעשים סביבה, לקחת לו את היד ולהעלם לדרך אל חזור תוך כדי שהיא פותחת לו את הכפתורים ולכן כדאי לעצור את זה כל עוד זה לא קרה עדיין, הוא כתב לה שהוא יהיה הראשון שיתחיל ושהוא חושב שכדאי שזה יעצור אחרי. הם התכתבו כמו בני נוער מאוהבים וחסרי ניסיון קודם. ובמציאות כשהיו נפגשים הם היו שותקים, נבוכים ומיוסרים. הוא מעולם לא ניסה, גם היא לא. אבל בתודעתה אהבה להיות במחיצתו והתמסרה לו בלי מילים.

הלילות עם לו הפכו אחרים. הם היו יחד והיא חשה לבד. היא הייתה בורחת לטבע או לילדים משוטטת. הולכת ובאה. נעלמת. ביחד וכל כך הרבה לבד. נאהבת על ידי גבר מותר ועל ידי גבר אסור, לא מוצאת את עצמה. משתנה בקצב מסחרר מתבגרת באחת. הדברים שהיו מובנים כל כך נקנו לפתע במאמץ מוגבר. היא מצאה עצמה מקללת, "אני שקרנית" הייתה חושבת בליבה, "אני רעה", "אני סוטה" הייתה תוקפת את עצמה בשרידי ההיגיון האחרונים שעוד נותרו בה. וכשהייתה מדמיינת את אשתו הרגישה איומה ונואשת בו זמנית. היא אהבה את בראד על היותו בלתי מושג. בלתי ממומש. הוא היה הסוד בעבורו החלה לגלות בעצמה חלקים אחרים ומשהו אחר בה כאישה החל להתגלות ולהבשיל.

כשהפסיק בראד להגיע לאספות של ה"ז'ורנל מיקס" המשיכה לעקוב אחריו בעניין. הוא קודם בעיתון המתחרה ומאמרי הספרות שלו קיבלו במה נרחבת ופופולרית. בישיבה האחרונה של המיקס הציעה למרק קרופורד העורך להיכנס למשבצת של ביקורות הספרות. מרק נעתר לה והיא מצאה עצמה טובעת בנעליו הגדולות של בראד, מנסה לסגל לעצמה מקום ומידה. משימה לא פשוטה על אף היותה עיתונאית מוערכת.

זו הייתה בשבילה המשימה החשאית. לחפש את בראד באומנות הכתיבה שלו. בשגרת העבודה שלו.

הימים חלפו בקצב והיא הכריחה עצמה להדחיק. היא הייתה מתבוננת בלו בגעגועים לימי התום אבל לא יכלה להפסיק לדמיין את בראד מנשק את צווארה. כעת הייתה צלולה ביחס לאהבתה ועל אף ששמרה נאמנותה בגופה לא יכלה הנפש להיאסר בכבלי הגוף. את מחשבותיה, תחושותיה ורגשותיה פרקה על הספרים. על הביקורות. היא כתבה והד עיוור וריק היה חוזר אליה. בראד שתק. תקופה ארוכה מאז עזב את המיקס שמר על שתיקתו. השאלות חנקו את גרונה. כיווצו את ליבה משל היה כפתור בגלימתו הרחבה של הבורא. היא גיששה מעולמה אל עולמו והוא נותר אילם.

שנה חלפה עת גשמים ירדו ביעף. אלמלא ידעה שעליה להיחלץ מהחדר ברגעים אחרונים של תושייה ייתכן והייתה שוקעת לתנומת עולמים. כעת יצאה מביתה לכיוון הים.

והוא היה שם בראד עם משקפי השמש בחזית בית הקפה. מחכה לה. היא התיישבה. ואחרי שתיקה רועמת שאלה "מי אתה בראד קרייז"?  ויישרה אליו את אותו מבט סורר. "שנה שלמה של כמיהה. לא נגענו זה בזו מעולם. אני כבר מכירה את אשתך ובניך וחצי מרישומיך העיתונאיים בעל פה. ועדיין אינני יודעת מי אתה ומתי השתלטת על תודעתי". בראד החוויר. הוא הסתובב אליה כאילו פגש אותה לראשונה, מסיר את משקפי השמש, חושף עיניים טרוטות ממחשבות וחוסר שינה מצטבר. "ואת? מי את סנדרה פלו?" אני מותש מהניסיונות הכושלים שלי לענות על השאלה.

כבר לא היה טעם, לנסות לנתח ולהבין איך הכל התחיל ולמה ולכן בתום שתיקה ארוכה, סיכמו ביניהם סנדרה ובראד שלא היה ביניהם דבר ושהם למעשה נותרו שני זרים.

באותו ערב, כשנעה סנדרה לתוך הלילה נותנת לדמעות לטפטף על ירכיה, היא הרגישה את החבלה שחיבלה במו ידיה בנפשה וחמלה על ליבה המטפטף, המתכווץ, הנאנח. תמונות וחלקים ושברי רגעים חלפו לנגד עיניה. ועל אף שידעה סופסוף בוודאות את התשובה לשאלה "מי את סנדרה פלו?" הכל הכה בה מייסר ונצחי. היא זיהתה בברור את חתימת כתב ידה על כל הרגעים שהיא יצרה ועל כל הפעמים שהיא נכנעה לכח גדול ממנה שפיהם בתוכה. הפנסים של הרכב החולף מולה סנוורו לרגע את עיניה, היא ידעה באותם רגעים שהיא, סנדרה פלו, כל כך הרבה דברים אבל אישה אחת.