אֵלֵי שֵׁשׁ אַמּוֹת קַרְקַע נָבוֹאָה,
וַתִיתַם שַיַרָתֵינוּ מִנְסוֹע.

אַךְ לָמַדְנוּ לָלֶכֶת,
רַק יָצָאנוּ מִרֶחֶם,
וָנִצְעֲד בְּבִטְחָה אֵלֵי קֶבֶר.

כֹּה מוּקדם עָט הָרֶגַע הַהוּא,
שֶׁבֵּין כֹּל מַכָּרַי, אֲהוּבַי ורְעַי
מִסְפָּרוֹ שֶׁל הַהוּא שֶׁכְּבָר מֵת
עוֹלֶה עַל מִנְיָנוֹ שֶׁל הַחַי.

וּבַחֲלוֹף וּבִּקְשוֹת הַיָּמִים,
כָּל שֶׁנּוֹתָר לִי וְעוֹדֶנִּי עֵר,
לְהַמְתִּין לְהִכָּנֵס לִסְפִירָתוֹ שֶׁל אַחֵר.