גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר
החלף שפת יצירה

אחותי כלה והגן נעול

סבתא היא מה שמכונה "אישה ססגונית". הרבה פריטים מסייעים לה, לססגוניותה: שָלים שחורים המונחים על גופה כגלימות מכושפות, מניפות ענקיות בעלות שולי תחרה, הלק המבריק שנמרח על ציפורניה הארוכות המחודדות, טבעת גדולה מברזל, הענודה לקמיצה שלה, שרשרת פנינים מ"הים של קזבלה" המבליטה את ברק עיניה — ברק של ראיית הנולד.

שמה של סבתא הוא שרה, שם ארצי ופשוט לעומת כל תעלוליה. שמה של תאומתה שנפטרה, זהרה, מתאים לה הרבה יותר.

הקירות בביתנו עירומים, אך תמונתה של זהרה תלויה על קיר המסדרון, ומשם היא מטרידה בעיניה את העוברות ושבות.

זהרה היא אישה שגם בצבעי שחור־לבן ניכרת בהירותה. מבוימת, נשענת על קיר כלשהו, כאילו כדי להפחית מגובהה ש"לא היה מקובל שם", זהרה מישירה את עיניה למצלמה. בתחתית התמונה, קצת לפני הנעליים, יש מדבקה מתפוררת הנושאת את השם "אליאס" בצרפתית.

"הצלם הכי טוב בקזבלה," סבתא היתה מספרת. בתמונה זהרה נעולה בנעלי שפיץ לבנות, ואת גופה עוטף כְּפְתָן רקום בעבודת יד. בימים טובים סבתא מפגינה לראווה את בגדיה של זהרה. הנעליים גדולות ממידתה,ואת הכפתן שלחה לתופרת כדי שזו תקצר אותו, אבל היא מתהלכת איתם כמו מלכה ברברית.

אפי ואני נולדנו לתוך התמונה הזאת. לתמונות אחרות, אם אכן היו, לא נמצא זכר, וככל שהעמקנו להתבונן,כך גילינו עוד ועוד פרטים. למשל, העור החולני של זהרה. היה לה עור דקיק וקמוט כמשי, שלטענת סבתא היה ההוכחה לכוח שלה. היא היתה מכוונת את מבטנו, "לא, תסתכלו מסביב לגוף שלה." היתה אומרת לנו, "לא להסתכל חזק." לאט־לאט התאמנו להביט בריחוף, ואכן, לאחר בהייה של כמה דקות הילה מנצנצת היתה אופפת את גופה של זהרה. עיניה היו מוארכות מאוד, כאילו רק מסגרת התמונה עוצרת אותן מלהמשיך, ואם הבטנו בהן ממושכות, הישירו אלינו מבט מוזר הנראה חלול. פרט לשומה קטנה מתחת לעין הימנית לא היה כל דמיון בין האחיות.

סבתא היתה תובעת את הערצתנו הבלעדית, "תגידו לי, זאת יפה?"

גם בתמונת שחור־לבן בלט יופיה של זהרה. אפי היתה דומה לה. אבל אנחנו, מתורגלות, הנדנו בראשנו, "לא,מה פתאום יפה?"

כי ידענו שכבר־כבר יגיע סיפור, ולא כדאי להסתבך עם סבתא.

אפי היתה מקשה, "ממה היא מתה?"

וסבתא היתה עונה, "מכישוף." ומוסיפה, "זהרה לא ידעה להתנהג עם שדים."

"ומי כן יודע להתנהג עם שדים?" השתוקקתי לדעת.

וסבתא, כיודעת, במומחיות, היתה טופחת על חזהּ ומודיעה, "אני."

הסיפור מעולם לא השתנה. באמתחתה של סבתא יש סיפורי־שמרים שמפעם לפעם תופחים עוד ועוד. לא הסיפור הזה.

זהרה ושרה נולדו בכפר.

"ליד קטיווה," נזפה באפי כשזו פתחה אטלס. "את בחיים לא תמצאי, כי זה היה כפר כזה קטן, שאם הוא היה מופיע במפה, העיניים היו יוצאות לך. אפילו המלך לא הגיע אליו לקבל מסים."

היא המשיכה, "כולם אהבו אותה, חוץ ממני. אני ידעתי את כל הרוע שלה. כולם קראו לה המְזְ'יָאָנָה."

וכאן היתה סבתא נעצרת ונותנת לקהל שלה להסתער בהפצרות ובחוסר הבנה, "מְזְ'יָאָנָה?"

"יפה. אבל אני ידעתי שכמה שהיא יפה ככה היא קְבִיחָה. רעה. לי היא נתנה לעשות את כל העבודות השחורות. היינו הולכות למלא מים, אני סחבתי את הכד כל הדרך, ככה, על הראש," הדגימה לנו. "והיא,תמיד לפני הנהר היתה נעלמת."

וכאן סבתא היתה נותנת לנו שיעור בגיאוגרפיה: "הנהר היה רחב מאוד. לפני הנהר היתה נביעה, שממנה מילאנו את הכדים במים. אסור היה להישאר לבד ליד הנביעה, כי שם קרו כל הדברים, אבל היה רעש חזק באוזניים, והמְקוּחָה ידעה את זה יפה. ליד הנביעה צמח עץ שקד גדול שלא נתן שקדים אף פעם. היא היתה מחכה שאתכופף למלא מים, ופוף, נעלמת. תמיד היתה הולכת ומשאירה אותי עם הכד שאמלא בעצמי. ולא כד קטן אלא כזה גדול," סבתא היתה מצביעה על כל אורך החלל שבו ישבנו.

"כזה גדול?" אפי היתה פוערת את פיה.

"טוב, אז אולי קצת פחות," היא היתה מתפשרת וממשיכה.

"פעם אחת השארתי את הכד ליד הנהר ועקבתי אחריה. זהרה חפרה באדמה והוציאה משהו נוצץ כמו מטבע.באותו רגע התעקמו לה הפנים."

היא היתה נאנחת ומוסיפה, "מְזְרוֹבָּה. פנים שחורות. כל המְזְ'יָאן לא עזר לה. עם שדים צריך לדעת להתנהג."

וכאן היתה משתררת שתיקה. היינו מעכלות את המידע, כל אחת בדרכה. אמא היתה נועצת מבט אי־שם בתקרת החדר, לי היה קר פתאום, כאילו נשפכו המים הקרירים מהכד היישר על ראשי, ואפי, תמיד אפי,היתה שואלת, "אבל ממה היא מתה?"

"אמרתי לך," התרגזה סבתא. "מהכישוף. שדים, כמו בני אדם, אוהבים זהב. הם לא יבואו ויגידו:סליחה־בקשה אפשר לקבל קצת זהב."

"אבל מה עיקם לה את הפנים?" אני הייתי שואלת. סבתא היתה נאנחת, מפנה את מבטה לקדוש נעלם, שאולי הוא יסביר לנכדותיה קשות ההבנה.

"איך אני אסביר? זה כמו ברק שנשבר על הפנים."

ואפי, בידענות, "אולי מנחש? ידוע שהכשה משחירה את העור."

אבל סבתא רק חזרה ואמרה, "כישוף, זה מה שהיה. לא נחש ולא עקרב."

אחר כך היא רצה וקראה לאבא שלה.

"בהתחלה הוא צעק עלי ושאל איפה המים. אני מנסה לספר לו על זהרה, והוא, 'איפה המים?' אחר כך,כשהבין שהמְזְ'יָאָנָה שלו התעקמה, עזב הכול ובא."

סבתא היתה נושפת אוויר בדרמטיות וממשיכה בהבעת סיפוק, "ושם זהרה היתה זרוקה על האדמה. הפנים שלה שחורות וקשות, וכל המְזְ'יָאָן שלה נעלם. ואני הבנתי שנתנו לי תפקיד גדול. בחרו בי, אבל ידעתי שכדי להצליח אצטרך את השם שלה אז גנבתי לה אותו."

הרעיון שסבתא שלנו היא הנבחרת, ואנחנו, נכדותיה, נבחרות גם אנו מכוח השושלת המשפחתית, הצית את דמיוננו. אפי היתה מתעקשת להבין באיזה תפקיד בדיוק מדובר ובאיזה מן העולמות, אבל כאן נפסק הסיפור.סבתא לא הסכימה להוסיף פרטים על התפקיד הגדול שיועד לה.

בחדרנו או במטבח, בסלון או על הגג נשאר הסיפור אותו הסיפור, ובכל פעם רק האווירה קצת השתנתה.במרתף, כשחושך עוטף אותנו כמו שמיכה עבה, היינו מרגישות מחנק. זרועות של סיפור נשלחו אלינו מכל קירות המרתף ולחצו אותנו. על הגג, בלילה, האור החיוור של הירח קרן אלינו מבעד לעננים והגיע ללב.ותמיד היינו ישובות ומקשיבות ומתחננות שתמשיך. אבל מספר סיפורים טוב יודע לא רק איך לספר, אלא גם מתי להפסיק.

מכיוון שהחיים האמיתיים שיעממו מאוד את סבתא, לא יכולנו לקבל פיסת מידע אמיתית על ההיסטוריה שלנו.החיים בצל אמא שתקנית וזועפת וסבתא גוזמאית פרשׂו בפנינו מגוון של אבות. פעם הוא היה רב־חובל שיביא תיבת אוצרות מן הים, וגודל התיבה ותוכנה השתנו מפעם לפעם. לפעמים היתה זו תיבה חלודה מלאה קונכיות חלולות ומאכזבות. לפעמים תיבה מוזהבת שאפילו מי הים המלוחים לא הצליחו להשחית. כמו כן היה אבינו משווק מוצרי חשמל בחו"ל, רופא מחונן שנסע לרפא את הילידים בדרום אפריקה וסוחר שוקולד עשיר.בימים טובים הוא היה פטנטולוג פנטסטי. הוא המציא מפתחות שפותחים דלתות ממרחק של שלושה מטרים.היתה לו עניבת חנק חשמלית לפקחים ולפקידי בירוקרטיה אפרוריים. בעניבת הלאסו שלו היה מכוון וחונק,עד שהפקיד מילא את כל מבוקשו.

בימים רעים הוא היה סוחר סמים חצוף שדילדל את העלול של הרי האטלס.

"ועכשיו, מה נשאר למסכנים לעשות?" היתה סבתא זועמת. "אפילו לשכוח את הצרות הם לא יכולים." אנחנו השתוקקנו שסוחר הסמים ייתפס כדי שתהיה לו דמות הגוף. דמיינו אותו מאחורי סורג ובריח, ואפי חלמה לאפות לו עוגיות.

"מה פתאום," סבתא היתה פוסקת. "לא תפסו אותו, וגם לעולם לא יתפסו אותו." וגם אם הקשינו שוב ושוב,היתה מנענעת בראשה לשלילה.

אבינו הומצא לא כדי לחפות על היעדר. הוא לבש ופשט צורות כדי לתת דרור לדמיון של סבתא.

התעקשנו לדעת עליו עוד ועוד, אבל סבתא היתה מושכת בכתפיה, "מה חשוב מה עשה. העיקר שהוא לא כאן." לשאול את אמא היה בערך כמו לשאול סלע בים: השאלות מתנפצות על פני האבן שלה.

רק בגיל שש־עשרה, כשהלכנו אפי ואני למשרד הפנים לקבל תעודת זהות, נודע לנו שמו של אבינו: עמרם שטיין.

עמרם. צליל השם הפוך ממשמעותו. עם־רם. שם של מוכי גורל. הרבה הייתי משחקת עם השם שלו עד שיצא מר ורע.

*

מכיוון שהמזל אף הוא מרכיב חשוב בססגוניותה של סבתא, היא חוזרת ומשננת לנו: גברים לא במזל.כהוכחה, היא טענה שכל בניה — מעולם לא הסכימה למסור מספר מדויק — נולדו מתים, ורק אמא שרדה.הרופאים בקזבלה קראו לזה שליית פתח. מה פתאום שליית פתח. סבתא היתה מנופפת. הם היו בנים. נקודה.

קָזַבְּלָה. תמיד קזבלה. סבתא מתעצלת להביא את העיר הלבנה לידי סיום. אני חושדת שהתנועה הצרפתית שבה מסתיימת המילה ערבה לאוזניה.

אם אבינו לבש ופשט צורה מסיפור לסיפור, הרי סבנו עלה מן המתים פעם אחר פעם. למרות כל עניין הגברים, סבתא פשטה מהסב את שמו והעניקה אותו לאפי.

נהוג שאדם מת פעם אחת. לא אצל סבתא.

בעלה — סבנו אפרים שאפי קרויה על שמו — מת לפחות שש פעמים. להלן רשימה חלקית: סבתא שפכה רעל לקפה שלו, אפרים פירפר וברגעיו האחרונים סיפר על אהבתו הגדולה לסבתא. סבתא שינתה את דעתה,האהבה ניקתה את מעיו, ושניהם יצאו לסבב הופעות בניס, הוא כזמר והיא כרקדנית פלמנקו. לימים, יחצה הזמר את הרחוב הראשי בניס, ונהג מטורף ימחץ אותו למוות. לסבתא יש מחזרים רבים, ולאחר שהיא נשבית בקסמו של אחד מהם, ימות אפרים משיברון לב.

אפי ואני החלטנו שסבא מת מהרעלת מזון. בכל פעם שסבתא נכנסת למטבח, אמא נסה משם וחוזרת רק בערב כדי לסלק את הלכלוך שהשאירה אחריה.

לסבתא יש מצבי רוח עממיים. אחת לחודש היא מחליטה שהיא אלופת הקוסקוס. כנהוג, היא מתיישבת על הרצפה כשקערה בין רגליה המפושקות ומנסה — בפנים חרושות מסורת — לגלגל במהירות את הסולת,בתנועות ידיים המנוגדות זו לזו. התנועות אינן עולות יפה, כל הבית מתמלא בפתיתי סולת דביקים, וסבתא מתהלכת בשרירים תפוסים וכואבים.

אף לא עולה על דעתה לנקות את כל החורבן שזרעה, וכשחושבים על כך, עדיף שלא תנקה. אם תעשה כן, כל העיר תדע על כך משללוף, שהוא סוג של סוכנות ידיעות. שללוף יזמר שנתנו לה, לאישה מבוגרת, רעות שכמותנו, לנקות ולעבוד קשה.

במצב רוח ספרדי שאיתרע, למזלנו, רק פעם אחת, היא ניסתה להכין סופריטו. היא החלה לגרד עגבניות על קליפתן בפומפייה. מעטפת העגבנייה נקרעה באחת, ועסיס מגורען עף לעיניה. סבתא שיפשפה את עיניה באצבעות שקודם לכן קילפו שום.

כל הקדושים ולילית בראשם התאספו במטבח לשמע צעקותיה וקללותיה. אחר כך טיגנה את תפוחי האדמה לפני שבישלה אותם, ורק אז נזכרה להפשיר במחבת את הבשר הקפוא. המנה הורכבה מחורבות צ'יפס, גושי עגבנייה טריים ופיסות בשר שקרח נשר מהן, אבל סבתא טופפה בצעדי פלמנקו, מאושרת.

סבתא מתגאה בתרבות "צרפת־קזבלה" שלה, הכוללת כמה מילים בצרפתית. ביטויי הגזענות המעטים שבהם היא נתקלת מחטיאים את מטרתם, ולא רק שהם מחטיאים, אלא שהמטרה בכבודה ובעצמה מעבירה אותם הלאה, ליהודית.

"זה מאבקה," היא מעווה את פניה בכל פעם שיהודית מנסה לפתות אותנו בעוגיות פֶּרַע תמורת החמין של אמא, ואפי, שמכורה לכל סוגי המתוק, מכרסמת בחשאי.

סבתא כל כך מתגנדרת במוצאה הכפול, שאף לא עולה על דעתם של אנשים להשליך לה את הפירורים הידועים על הבכיינות המזרחית. ואם מישהו יעשה כן, אני לא מקנאה בו.

גם מזג האוויר אינו לרוחה של סבתא. ומדובר בירושלים, לא בסהרה.

"אצלנו בצרפת," מנפנפת באדנותיות, "לא היה כל כך חם."

אפי תוהה, "צרפת? גרת שם כמה חודשים."

"מספיק," סבתא מהסה. "גם חודש מספיק לבן אדם להבין מאיפה הוא באמת."

וכך אישה שגדלה בארץ של חמישים מעלות בצל, מתהלכת בירושלים עם מניפה ומטרייה, שאותה היא מתעקשת לכנות "שמשייה", כשבכיסה מי לוונדר למקרה התעלפות. ככל הידוע לי טרם התעלפה.

סבתא מאמינה באדיקות בעולם התחתון.

היא יודעת כיצד להתנהג עם שדים ומזמנת לעתים תכופות את לילית. בלילית טרם פגשנו, אבל סבתא מבטיחה לנו שעוד נזכה לכך, ובינתיים אנחנו עוברות השתלמות במרתף. המרתף קריר וחשוך, ורק נרות ספורים מאירים את החלל. הקירות לא אחידים במרקמם, ואנחנו ישובות על שטיח צבעוני.

סבתא שופכת לקערה אבקה בעלת ניחוח של טלק. האבקה אפרפרה, והֶרכבה משתנה מפעם לפעם. בדרך כלל היא מורכבת מעצמות טחונות של ציפורים.

"יקר מאוד," היא מדגישה, "עוד נשאר לי מהשוק של קטיווה," ומוסיפה לקערה נוזל שנראה כמו סודה.כשכל העיסה תופחת, היא פונה אל החלון, נאנחת וממלמלת.

סבתא נאחזת באפי, תמיד באפי, ובידה הפנויה מחזיקה את הקערה ומסובבת אותה מעל לראשי ומעל לאמא.אנחנו עומדות חמורות סבר ומחכות לראות מה יקרה.

כלום לא קורה. לא מיד.

אבל לאחר הטקס משהו תמיד מתרחש: אנחנו מתקבלות לבית הספר. אני מקבלת הצעת עבודה. אמא חוזרת שמחה יותר מן היום הסודי שלה. אפי מוצאת זמנית את נפשה בסדנת אושר חדשה.

"איך נראית לילית?" היינו שואלות.

וסבתא, "יפה־יפה, בצבע אדום. אבל היא משתנה, רק לפי הרגל — רגל של עוף, תזהו אותה. לילית אוהבת רגליים. ככה זה, כל אחד אוהב מה שאין לו, ואיתה ממש צריך להיזהר. מי שמתעסק איתה יותר מדי יכול לאבד אחד מהשלושה: ראייה, בנים או בעל."

"ומה איתך?" היינו דאוגות.

"איתי?" היא צוחקת ושואפת או לוגמת או מנפנפת, "אני ויתרתי מרצוני על שניים. שלא יעשו לי טובות."

וזה מסביר את המבט החלול של זהרה.

את אשמדאי, המקבילה הגברית של לילית, סבתא מתעבת בכל נימי נפשה.

"גבר," היא מסבירה, "בתחפושת של שד." עלינו היא אוסרת לקרוא לו בשמו. כאילו שזה מה שאנחנו עושות כל היום, אפי ואני, קוראות לאשמדאי.

טבעת הברזל הענודה על הקמיצה של סבתא היתה שייכת לבעלה, ובה אפשר לכבוש כל גבר. סגולה מבוזבזת.

פרט ללילית סבתא נוהגת לזמן גם קדושים — אם יש גברים שיכולים לעזור, אז למה לא — והכול לפי חומרת העניין. החזל"שים — חכמינו זיכרונם לברכה שיחיו — מוטרדים על ידיה כל העת.

רבי שמעון מוזמן מדי יום כמעט: בגלל חלה שנשרפת, בגלל עוף שמתייבש בתנור, בגלל מיץ סלק שניתז על הקיר, מה שקורה תמיד כשסבתא מנסה להתעסק במטבח.

רבי מאיר בעל הנס בדרגה אחת מעל רבי שמעון. הוא נקרא בעת מבחנים, נוכח קשיי פרנסה ולצורך בקשות כלליות לעזרה.

רבי עקיבא מוזמן רק כשכלין כל הקִצין.

מתבקש שנהיה דתיות. מה גם שהבית שלנו מתאים מהרבה בחינות: הטלוויזיה מקולקלת תמידית. אנחנו מקיימות היטב את "כל כבודה בת מלך פנימה", גברים לא בתפריט חיי המנזר שלנו, ואישה שיכולה להפריד שעועית יכולה בקלות להפריד כלים במטבח. המנזר שלנו מאפשר חיי קרבה בשפע לאל הטוב והמיטיב,ובעצם זה לא הרבה לבקש ממזמנת קדושים שלפחות תשמור שבת, ואכן, סבתא מרצה בפנינו בכל עת על האיסור להדליק אש בשבת. "אש ומים אלה יסודות מסוכנים מאוד. יש ימים שעדיף לא להדליק אש." אבל בכל ערב שבת עשן הסיגריות שלה מסתנן ומגיע עד למטה. סבתא מעשנת "ווג" דקיקות בשפתיים חשוקות,ואלוהים כל כך מפחד ממנה, עד שהוא עוצם עין כשזה קורה. לא רק אלוהים. העולם התחתון כולו מפחד מסבתא ושותק כשהיא גוזזת ציפורניים בלילה.

"את היית אוהבת שיזרקו עלייך ציפורניים מטונפות?" היתה מוכיחה את אפי, שתמיד נזכרת לגזוז את ציפורנייה בלילה. "זה הזמן שלהם, הלילה."

לי לא היתה בעיה. אני כוססת ציפורניים מקצועית. מילימטר צומח, וכבר אני גודעת אותו בשיני.

אפי היתה רוטנת, "מה ההבדל בין יום לבין לילה?"

וסבתא, בכעס, "כבר הסברתי לך. בלילה הם חיים. ככה אלוהים סידר, שלא ניתקע אחד בשני. בציפורניים נמצא כל החומר שממנו את עשויה. את רוצה שיכינו ממך עוד אפי?"

"להכין עוד אפי", "להכין עוד טלוש", אלה היו המילים העדינות המסבירות את תופעת הכפילה.

סבתא לימדה אותנו שלכל אחד יש כפיל, בן בבואה שלנו. "לפעמים הם יוצאים לטייל, ואז," הדגישה, "חשוב לא להתייחס אליהם. שדים הם כמו כלבים. מריחים פחד."

סיפור הכפילה היה אימת האימות: הרעיון שנפגוש במישהו שדומה לנו בדיוק, ושאפשר אפילו להתבלבל ולהישלח במקומו לבטן האדמה, ומשם לגלוש בצינורות ביוב מסריחים, הפחיד אותנו מאוד. בבטן האדמה היו שליחויות לא נעימות: לחטוף רכים בשנתם. לפתות גברים נשואים. להטביע נערות בביוב. בלילה היתה הסכנה לפגוש בכפילים מוחשית מאוד, ובגללה צעדנו לשירותים בשיירות.

מול השירותים שלנו מוצבת מראה גדולה, והיא המקור לכל ההתלבטויות: האם כדאי להשתין בדלת פתוחה,אבל אז להסתכן בהצצה במראה? ואולי לסגור את הדלת, כך שהשקט סוגר עלינו חזק־חזק. לבסוף, במרוצת השנים, מצאנו דרך. אחת השתינה בדלת פתוחה, כשהשנייה עומדת בגבה אל המראה והשלישית, אמא בדרך כלל, מאספת במסדרון.

סבתא ישנה בשלווה למעלה. היא לא מפחדת להטיל את מימיה בכל מקום, אבל בנו כבר נכנס הפחד.

ועוד נאסר עלינו לשפוך מים רותחים לכיור. אפשר לפתוח סתימות עם חומצה גופריתית שתעיף את הבית עם כל נחלת אשר, אבל מים רותחים הם מחוץ לתחום.

"לשפוך ככה על מי שלמטה רק יכול לגרום אסון," סבתא מצהירה.

אבל היא גוזזת ושופכת ומציצה בלי סוף במראה, והעולם התחתון מבליג, בדרכו.

ססגוניותה של סבתא מתאפיינת, בין השאר, בנטיות גליליות עזות. לא פעם היא מביטה במבט דקיק ושקוף לעבר הרי הגליל. שם, היא מפנטזת, תבנה חווה קטנה שתספק לנו את כל מה שאנחנו צריכות.

אפי, שמקטנוּת היתה לה נטייה לחפש מקומות משונים, היתה מסתערת בחדווה על הרעיון, אבל אני שפכתי מים צוננים על סבתא, "עם מי תריבי שם? עם הברווזים והעזים?"

את מְקוּחָה היא סחבה ממקום לא ידוע. לשווא התווכחה עם נהג קו תשע־עשרה שירשה לה לעלות עם העז. זה היה יום השוק, וסבתא החליטה לטייל עם העז בחוצות ירושלים, "כמו פעם."

"מה אכפת לך?" היא ניסתה לשכנע את הנהג, "אם לא עז, יבוא בהמה בלבוש בן אדם." אבל בפנינו השמיצה את העז, "זאתי, אל תראו אותה ככה. קמצנית." היא ניסתה לחלוב את העז. מְקוּחָה לא אהבה את הרעיון ובעטה בסבתא, ומשזו התלוננה לאמא, "אפילו חלב זה יותר מדי לבקש היום מעז," אמא תפסה את העז וזו התגלתה כתיש.

"תיש. זכר. ברור." שילשה סבתא.

לתיש, התגלה, יש צרכים בלתי ססגוניים, כמו לאכול. ולולא אמא, היה מת מוקדם מן הצפוי.

לסבתא יש כניסה נפרדת, שהיתה יכולה לרווח במקצת את החיים, אבל היא לעולם אינה משתמשת בה.

ליד הדלת הזאת עומד הסולם שעליו אנחנו מטפסות לגג.

הסולם מרגיז את סבתא. "למה שמת סולם?" היא תוקפת מעת לעת את אמא. "יותר טוב, תני לגנבים אוכל,קצת שתייה, תפאדָלו, שייכנסו, למה לא?"

"מה יש לגנוב?" אמא תוהה בכל פעם מחדש.

בחורף אנחנו מצטופפות בסלון. השטיח האדום נפרש.

"איתו," סבתא מספרת, "הגיעה המשפחה שלי לכפר. לפני זה, בדְרַע, התאהב מוסלמי באחותי, וכדי שלא יחטוף אותה התיישבנו כולנו על השטיח ונחתנו בכפר."

"אבל אין מקום על השטיח." אמרה אפי פעם, ואמא באחת ההערות הנדירות שלה אמרה, "זה מה שמפריע לך,שלא היה מקום? העיקר שהתעופף."