כעת הם נכנסים לדירה, ותולים את מעיליהם על קולב. מזל שאין הרבה אורחים. אם היו הרבה, היו עורמים את המעילים על מיטתה ומציצים לה לחדר.
אם אמא הייתה מדברת עם אבא, היא הייתה מבקשת שיעלה בזהירות על שרפרף גבוה ויוריד את הרוזנטלים.
אבל הרבה אורחים אין, רק שולי ודן והרוזנברגים וההורים של חגי. חגי לא בא אתם. הוא כבר גדול. אמא הזמינה אותם לחמש, ככה יהיה ברור שהם לא מוזמנים לארוחת ערב.
כעת מבטם נח על חדר האורחים. האם ימצא חן בעיניהם? את הפילודנדרון שבפינה הם בטח שונאים, הירוק שלו כהה מדי, העלים גדולים ושתלטניים, האצבעות שהוא שולח ארוכות וקטומות. ומה עם הספה, אמא חושבת שבושה לארח ככה עם שולחן כזה מיושן.
כעת הם מפנים מבטם אל גובלן החמניות וממנו אל העציץ הכרוך במתלה מַקְרָמֶה. את היהודי הנודד הם בטח אוהבים – הירוק שלו רענן ויפה, מתאים לכחול של הפרחים המשולשים שלו. מה הם אומרים על המתלה שקלעה ומה עליה. הדלת סגורה וחוצצת- ולשמוע אי אפשר.
כעת הם בטח מתרווחים על הספה ועל הכיסאות שאמא העמידה משני צידיה, יושבים במין חי"ת, חי"ת עם רגליים קצרות, לא כמו בכיתה. מביטים במפיות שקופלו למשולשים והוכנסו למחזיק המפיות. בקערה עם דיפ הבצל שערבבה, ובאצבעות הגזר והמלפפון שעוד אסור לה לחתוך. הם בטח טובלים אותם בדיפ, חופנים את הבוטנים. אבא מוזג משקאות. היא רוצה לספר להם שאחר כך תהיה עוגה, עוגת גבינה.
היא רוצה לצאת מהחדר, ולהשיב אל הספה את "עלובי החיים", שיראו שהיא כבר קוראת ספר כזה. אמא אמרה לה לקחת אותו לחדר יחד עם שאר השטויות לפני שהאורחים באים. הם בטח יחבקו אותה, יאמרו שהם מכירים אותה מאז שהייתה כזאת. הרבה מה לומר לה- אין להם, אבל היא אוהבת שאומרים, זה קושר ביניהם קשר חשוב.
אמא פותחת את הדלת, מבטה מחפש אותה בעומק החדר ומוצאה על כסא, סמוך אל הדלת. "בואי לומר שלום לאורחים". "אחר כך אבוא," אסור שאמא תדע על רצונה לבוא.
אמא יוצאת ומשאירה את הדלת קצת פתוחה. עכשיו אפשר לשמוע חלק מדברי המבוגרים. לא מדברים עליה, בכלל לא מדברים עליה. צריך להתאמץ לשמוע, גם לנחש קצת. "בזמן האחרון הקטנה בודדה מאוד," אמא אומרת פתאום. "כמעט לא מביאה חברות, היא כל כך התאכזבה כשאמרתי לה שחגי לא יבוא."
כעת תישאר בחדר לעולמים. לעולמים לא תצא ממנו.
רק כשילכו האורחים תצא.
