פרק ב' פרק א'
שוב התעוררתי למיטה ריקה. יכול להיות שהוא כועס, יכול להיות שאינו כועס, אם יום שלישי הוא זה הרי שעלי להרביץ לו. הפסדתי את השבעה של אביה של אילאיל. מזה זמן רב אני רואה בעיניו את המבט שאומר שהוא איננו צריך אותי וכל התשורות שאני מעניקה לו: מזון גורמה, בגדים יפים, מין אלוהי, היו עליו לטורח. ריח ניחוח עולה באפי. השכנות המרוקאיות מבשלות את ארוחת הצהריים. ריחם של תבלינים זרים ומוזרים, רחוקים ומפתים כמו בהארט ומי ורדים, מפתים אותי להשליך את שמיכת הפוך וליצור דבר מה נפלא.
לא מן הנמנע שאם אבקר אותה בסוף השבוע ואביא לה מעט ריבת חבושים בולגרית, תסלח לי על העלבון, על שהחמצתי את השבעה. נירה הביאה איתה מהמושב חבושים, לא הבררה שקונים בשוק, ועכשיו זה שיא העונה. זו תהיה ריבה מיוחדת להתחלה חדשה של שנה, של עתיד, של דרך חדשה.
קול צחוק ילדים: אימא תגידי לו, אבל היא התחילה, חכה חכה כשאבא יבוא. אמבולנס בדרך לבית החולים. קרוב יותר מתדפק העץ בחלון הבית כשכנה המבקשת כוס חלב. זה הפסקול שאני רוצה לחיים שלי. אינני חושבת שאחזור לקיבוץ, לשקט המתוח, לקולות של עבודה בלתי נפסקת. אני מכורה לקול האוטובוס העוצר ליד ביתי מדי חמש דקות, לאנחתה של הדלת הפניאומאטית, כאילו מוטל עליה כל צער העולם, להמיית האנשים הצועדים ברחוב. לפעמים בלילות, אחרי שהוא זוחל עייף למיטה, נרדם כשהוא בתוכי ואיברו נחלש פתאום, אני קמה עטופה בשמיכה ופותחת את תריסי החלון בסלון ומדמיינת את החיים השלווים, האחרים. הרי שני רחובות מכאן חי איש, והוא איננו מכיר אותי ואני אינני מכירה אותו, ולו היינו נפגשים במסעדת הסושי, במועדון הדיסקו של הסטודנטים, בפורום, כמה שונים היו החיים שלי יכולים להיראות. הייתי שוכבת במיטה, בוחשת בשער חזו העבות ושואלת איך זה יכול להיות שלפני ימים מעטים לא היית בעולמי, וכעת אתה כל עולמי? אלא שלעולם לא אפגוש אותו. אנחנו לעולם לא הולכים לשום מקום, אוכלים כדי לאכול, חיים כדי לחיות. דומה שאת כל שמחת החיים שלו איבד לאחר שנכשל הניסיון שלו לפתוח חנות ספרים בעיר. מי צריך עוד חנות ספרים בעיר הזו? וחנות של סטודנטים כבר יש ומדוע לא לאחד כוחות? כל השאלות נפלו על אוזניים ערלות. חלום רב שנים, חלום בהקיץ שסימא את עיניו, כמובן שהוא עצמו אינו אשם בכישלון, אלה האנשים שלא באו, התמיכות שלא הגיעו, ואחר כך כשרץ לבחירות למועצת העיר בתנועה חסרת סיכוי. אתה מבין משהו בפוליטיקה? חנות ספרים שפתוחה שישה חודשים זו עשייה חברתית? אלא שדבר לא עניין אותו וכעת אם אקום ואלך אני מפחדת שיפגע בעצמו, כי אין אויב גדול יותר לאדם מאשר הוא עצמו.
לפעמים אני מקנאת בדודה שלי, שהחינוך החלבי שלה לא יאפשר לה להגיד שבעלה טועה. לפעמים הוא אומר לי – מדוע את שותקת כל הזמן? הוא איננו יודע שאם אפתח את הפה, כמו הדרקון בסיפור של יונה וולך, האש שתיווצר תשרוף את העולם מקצהו ועד קצהו. אני כבר לא מוצצת לו, כי לפעמים נדמה לי שאם אחזיק את איברו בפי, לא ישאר לו איבר. אני אכזרית, אני מסוכנת, אני פיל שקשור ליתד בדירת 80 מ"ר בבאר שבע ואינני מאמינה שבכוחי לקום וללכת. את התבערה הזאת אני כולאת במזון שאני מגישה לו מדי ערב, אולם יתכן שאינני טבחית כל כך מוצלחת משום שכל ערב הוא מוסיף חצי מלחיה וחצי פלפליה ואומר "תפל".
"מי זה דופק בדלת?/ מי זה מקיש על חלוני?", איפה הטלפון המחורבן הזה? "אין זה ברק או גשם/רק אנוכי יודעת מי./רבים דופקים על חלוני אבל ביתי נעול –" הלו. אילאיל. כן, אילאיל, שלום, אני מצטערת, אני מתנצלת, אני אפצה אותך. אני לא מקשיבה לך. כן, מה? את בדרך אליי? את כבר על האוטובוס? למה אני חוזרת על כל מה שאת אומרת. סליחה. כן. מה היא עשתה? את יודעת שאת תמיד מוזמנת. נמצא פיתרון. כן, הוא לא יגיד כלום. אם הוא יגיד אני אשבור לו את הידיים והרגליים. אני בדיוק יורדת למכולת. יש משהו שאת רוצה? איזה מעדן?
כוש על האימא שלה, ואני מתכוונת ברצינות. שבע, כל-בי, כל הנגב*, מה עוד אפשר לעשות? האגן-דאז, זו המכולת היחידה שמחזיקה האגן-דאז בבאר שבע, זה נראה לי מספיק מנחם. האם אספיק לגלוש לאתר הסקס של ענת בטרם תגיע? יהיה מביך אם היא תתפוס אותי, אבל אני כל כך רוצה. יש גם את הרפראט הזה שאני דוחה ודוחה קיבינימט, ואלה לא החיים האמיתיים אפילו. להתרכז, להתרכז, להירגע, עורבים, מכוניות חולפות, אמבולנס, אוטובוס עוצר, בני נוער מדברים, הם לפעמים מצחיקים אותי בני הנוער האלה. הוא סיפר לי בדיחה שנורא שעשעה אותי לפני כמה ימים. שלושה ילדים צרפתים מביטים דרך חלון ורואים זוג מקיים יחסי מין. בן השמונה אומר "תראו! הם מכים זה את זה!" בן העשר אומר "שטויות, הם מזדיינים" ובן השתים עשרה אומר "כן, וגרוע מאוד!". אם כבר מדברים על זיונים, אותה מה זה זיינו, והדבר בא להוכיח לנו שהזיונים הכי גדולים אינם פיזיים כי אם בשכל.
הפעמון מצלצל. באיזה הלך רוח אמצא אותה, מה הדבר הנכון לעשותו? חיבוק? נשיקה? הדברים הללו אף פעם לא באו לי בטבעיות, אבל בעולם המבוגרים אין תשובות בית ספר. אתה עושה מה שאתה יכול וזה הכל.
היא שתקה. היא שתקה הרבה זמן, ואני סרקתי את שיערה המלא והארוך, מקווה שהתרת הקשרים בשיער תתיר גם את הקשרים שבתוך הראש, לאחר שנואשתי, קמתי להכין לה ממליגה, כי זה היה המתכון שסבתא שלה לימדה אותי פעם, ואני זוכרת שתמיד תהיתי מתי הממליגה מוכנה, ואז סבתא שלה אמרה "כשהממליגה תתחיל לדבר" ובאמת כל מי שהכין ממליגה ולו פעם אחת, יודע שיש לה הרבה מה להגיד.
לפתע אמרה:
"אני עוזבת."
"את לא עוזבת." השבתי לה "את כבר עזבת. היית צריכה לקום וללכת מזמן. החיים שלך זה לא צדפים בחוף שאם הים רוצה הוא בולע, ואם הוא רוצה הוא פולט. את יותר מדי זמן ויתרת על החיים שלך."
"אני אברח."
"לאן? לאמריקה? לקטמנדו? אסור לך לברוח כי לכל מקום תיקחי את עצמך ואת צריכה לצאת מעצמך." בשלב הזה כבר לא ידעתי אם אני מדברת עליה או עלי. מצד שני נוח לומר לאחרים את שהיית רוצה לומר לעצמך, על אף שזה אולי חסר אחריות, אך באותה נקודה הייתי עצמי כל כך עצובה שהאחריות הייתה ממני והלאה.
אז מה את מציעה?, עיניה שוב נתלו בי, עיניים של חתול מבועת.
להמשיך לפי התוכנית המקורית. אני יודעת מהחברות שלי שיש מלגות ויש מלגת קיום, קצת כמו להיות חייל בודד, נמצא לך עבודה, אולי בתור מזכירה כאן באחד המפעלים או משהו. תתחילי כבר לחיות את החיים שלך לעזאזל.
ואז הטלפון צילצל. תמיד היה לאילאיל חוש לאירוניה, אבל לא ידעתי שיש בארץ מכשירים עם קטעים של ואגנר.
הלו, אימא.
נרגעת? את חוזרת? נשמע הקול רם ונוקשה מתמיד דרך האפרכסת.
אני לא חושבת שאני חוזרת.
את יודעת שאני לא מתחננת.
את יודעת שלא הייתי מסכימה גם לו היית מתחננת.
אם לא תחזרי עכשיו לא יהיה לך לאן לחזור.
לא איכפת לי.
מחר החדר שלך מפונה. כל החפצים שלך יהיו ארוזים בכניסה לקיבוץ בשמונה בבוקר ולא אכפת לי יותר אם איזה שבט בדואי יחגוג עליהם.
את לא יכולה.
אני ועוד איך יכולה.
היא יכולה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות.
* מקומונים באיזור הנגב
