גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

אהבה מוחשית

לעיתים, המניע הטוב ביותר הוא חוסר הברירה.
ג'ון סמית

אילאיל

בשלושים למות אבי, כשיצאנו מבית הקברות המאולתר, חווה ביקשה שאבוא למשרדה. בדיוק שטפתי את ידיו של נחמן בסרגליק, כשחיוך נימוסי, כמתחייב מכללי הטקס, פרוש על פני. מרבית המשפחות החברות במשק כבר עזבו את בית הקברות, אבל הוא עוד שוטט לו עם מקלו השחור, הקיש על השיש הבהיר, הניח אבן קטנה על המצבה, שרטט דבר מה בחול והמהם לעצמו. אני זוכרת שאמרתי לה:"אימא, לדעתך הוא מנסה לבחור לו מקום?" וחיוך דק מאוד הופיע על פניה של חווה. לא יכולתי לדעת אם זה בגלל שזו הייתה אחת הפעמים הנדירות שקראתי לה "אימא", או בגלל שתפסה את הבדיחה השחורה שלי. מכל מקום היא אמרה "המקום ליד אבא – שלי." ואז מישהי טפחה על כתפה והיא פנתה לעוד סיבוב של לחיצות ידיים. נחמן לפתע נעמד על ידי ואמר "אז מה? שלא תדעי עוד צער" הנהנתי, אף על פי שמעולם לא הבנתי את הברכה הזאת. האם קיים מישהו שלא ידע עוד צער? הדרך היחידה שבה לא יודעים עוד צער היא כשמתים, ואני משערת שכשהמת מוטל לפניך, הדבר האחרון שאנשים מתכוונים לברך אותך זה "שתמותי". מכל מקום, פתחתי את בקבוק המים המינרליים, ואז בא עוד "אז מה":-"אז מה? קיבלת את פנקס התשלומים לאוניברסיטה?"
–"היום בבוקר"
–"גם אני. מתי אימא שלך מתכוונת לשלם?" שאל בטון נוזף. איש קטן ומאוס.
-"היום רק הפנקסים הגיעו, והיום השלושים של אבא, אני לא חושבת שהיא תעבוד, ודאי שלא תיסע לסניף הדואר. בטח יגיעו אנשים לבקר… לא חייבים לשלם דווקא היום, ולא בטוח שהיא תעשה את זה, אולי יוסי."
–"אז מה? הבולדוזר מתחילה להתעייף?"
–"אתה לא היית מתעייף לו היית במקומה?"הוא רק חייך ואמר:"אימא שלך היא אישה יקרה. אין לה תחליף". אני ראיתי בזה אמירה נבובה, אלא שאז חווה הסתובבה אליו וחייכה, הבחינה בי, הפסיקה לחייך ואמרה "אילאיל, סורי למשרדי בעוד שעה. עלי לדון איתך בדבר מה." היא לקחה את הבקבוקים שנותרו על הקרקע, והתחילה ללכת בחזרה לקיבוץ. מזל שהיא עשתה זאת, כי הכתפיים שלי נתפסו ברגע ששמעתי את ה"סורי" הזה. התחלתי ללכת לכיוון חדרי, גם כדי להחליף בגדים וגם משום ששכחתי למרוח על עצמי הבוקר קרם נגד שיזוף. בדרך חשבתי: לו היה לה דבר מה אימהי להגיד, היא הייתה אומרת אותו. כאן, או כשהגעתי לבית שלה הבוקר, או כששטפנו את המצבה מהחול הבהיר שכל הזמן התעופף. פעם אמרה לי אחת מחברות הקיבוץ "כשעברתי לנגב אמרו לי להפנים שאבק זה לא לכלוך" אבל לעיתים אני פסימית. אני רואה לעיתים מבעד לחלון חדרי את השמיים המצהיבים ואת החול המתערב ברוח הנושבת, סופות קטנות של חול המעלות ענן אבק סביב שתיים בצהריים, שומעת את יריעות הפלסטיק של החממות מקרקשות ברוח, ולומדת עד כמה שבריריים כל ההישגים שלנו. הלכתי וחשתי כיצד גוש המחנק מתכדר לו בגרון שלי. היה נדמה לי שכל המאמץ להתקרב אליה, השינה בביתה בשבוע של האבל, המסירות שהפגנתי כלפי כל בקשה שלה, קטנה או גדולה במהלך החודש הזה, לא מוססו את חוסר אהבתה כלפי. אני אשמה מרגע שנולדתי מרחמה, מרגע שאבי קרא לי אילאיל מרגע שניסה לעצב אותי בדמותו, עם הקראת שירים של טשרניחובסקי ואלתרמן לפני השינה. יותר מכך – כל הגעה למשרד שלה הייתה כרוכה בויתור מצידי על דבר מה, בתור היותי "ילדת הדוגמה" שלה. קיצוץ במשכורת? עבודה בתנאים של תאילנדים? מה תבקש ממני הפעם? אולי להחליף את חדרי בחדר יותר קטן? סיגל בת כיתתי חוזרת אל המשק עם בעלה. וצריך בשבילם חדר זוגי. אני גרה בחדר זוגי, פעם החצי השני היה של אחי הקטן, אבל מאז שהוא נסע לאמריקה אני משתמשת בו לאחסון הספרים שלי. לא משנה מה שהיא תבקש, אסכים. ממילא, סוף סוף אני הולכת, ולהרבה זמן. אז כמה זמן ממילא אצטרך לחיות עם המגבלה שהיא תטיל עליי?פתחתי את הדלת החומה ונכנסתי לחדר. הרחתי ריח של אוויר עומד. הורדתי את החולצה השחורה והוצאתי מן הארון חולצה בצבע תכלת שקניתי בIl court ingles בספרד. זה היה הטיול הגדול שלי, מסע בעקבות דון קישוט. הייתי שם חודש וחצי ולא היה לי כסף למשהו מעבר לזה. אף פעם לא עבדתי מחוץ לקיבוץ. אני אוהבת את החולצה הזאת כי היא מכחילה לי את העיניים. הבטתי על שעון היד שלי. נותרה עוד חצי שעה. קיוויתי שאולי אם אראה אחרת, אולי חיוך או קצת איפור וחפיפת ראש, ישנה אותה במשהו, ירכך אותה. בזמן האחרון היא אומרת לי כמה מוזנחת אני נראית, אז אני עונה "בשביל מי יש לי להיראות טוב? כולכם פה חטיארים זקנים, אין כאן אף אחד בגילי" והיא עונה "תיראי טוב בשבילי". אראה טוב בשבילה. התקלחתי, לבשתי את החולצה וג'ינס צמוד. כשלפתע חלפה המחשבה בראש – כמו איזבל ויהוא. "לא," אמרתי לעצמי "כמו מרצה חרמן וסטודנטית, והפעם – כל האמצעים כשרים".

המבנה שבו שוכן משרדה, שנראה על פניו מאוד קטן, הוא מרווח באופן שלא יאמן. כמו חיפושית. כתמיד אצל כל בירוקרטית ובירוקרט החדר צבוע עד גובה הכתפיים בצבע אפור ועל הקיר תלויות תמונות עם פונקציונרים פוליטיים, תעודות, וגביעים של נבחרת השחייה של הקיבוץ. יש תעודה של פלוגת "הנצח", גדוד שקד, שתמיד מזכירה לי את עידו. חיילים הגיעו לכאן יום אחד לפני תרגול בשטחי האש, הייתי אז הצעירה היחידה בחדר האוכל. הם נכנסו במרוכז לארוחה, לפני שהלכו לישון בבית הספר. הוא לא ויתר לי, עקב אחרי עד דלת החדר. כמה שניסיתי להתעלם ממנו הוא לא ויתר. הוא היה גבוה, תכול עיניים ודיקלם לי שירים של ביאליק. שיר אחד היה "אומרים יש אהבה בעולם – מה זאת אהבה?" שיר כל-כך אישי ולא אישי. דומה שהמדקלם אותו תמיד יותר חושב על עצמו. הוא אהב את ביאליק ואת השירים האחרונים של לאה גולדברג. אני חושבת שאהב אותי, אני אהבתי אותו הייתה לו הקריצה הזאת, רפרוף קל של העין והחיוך שלו במלוא שיניים לבנות, בנות היו נמסות. כשאחרים מהנהנים בראש כדי לומר שלום ומה שלומך, או איכפת לי ממך, הוא קרץ בעין שמאל. בהתחלה חשבתי שהיא מאוד חמודה, אחר-כך נראתה לי מעצבנת. אני לא נמסתי ואולי בגלל זה זכיתי בו. ממש חתיך. את החתיכות שלו אספו אחר כך מציר פילדלפי. לא היינו כל-כך בקשר, אבל בכל זאת אני מקדישה לו, כשאני עוברת כאן, דמעה אחת של געגוע. עכשיו כשעברתי כאן נתקעה לי מחשבה אידיוטית בראש. חשבתי "כל מי שאהב אותי – מת". אני יודעת שזה לא נכון. שזו מחשבה מטופשת וקיטשית. יש לי את אחי ואת אימא שלי ואת סבא וסבתא וחברות, אבל הייתי במין מצב כזה שגוש המחנק בגרון תיכף קפץ לי לגרון. אולי הייתי מגיבה אחרת אלמלא הבחנתי בתעודה הזאת. אבל חשבתי על הבזבוז, הבזבוז הגדול, על הרצון שהוחמץ – הוא רצה ללמוד באוניברסיטת בן גוריון הנדסת מכונות. הוא היה מלא דימיון. היה לנו גם רגע, איזה רגע של להט, של אושר, כשהוא שכב במיטה שלי עירום כביום היוולדו ושילבנו אצבעות, וכמו בשיר "לב אישה" של ייטס, שכבנו חזה אל חזה וחלמנו יחד על חיים של שגרה בדירה קרוב לאוניברסיטה. זה קורה לי לפעמים, אני חולמת חלומות של אחרים. אבל זה קצת היה גם החלום שלי – אני אלמד ספרות והוא ילמד הנדסה ויום אחד הוא יפרנס אותי בתור כותבת, ואולי נכתוב ספרים ביחד. אולי נכתוב -אימא הושיטה לי טישו זול מקופסה מרובעת של "סנו".
היא עמדה ליד השולחן המשרדי הנמוך עם החולצה המשובצת ומכנסי הג'ינס ההדוקים וחבשה, אפילו במשרד, את כובע המצחייה שלה. היא הרימה את משקפי הקריאה שלה וחשפה את עיניה השחורות. עיני אלמנה שחורה.
אמרתי – "אלה המשקפיים של אבא."
"נכון," היא השיבה וחייכה במבוכה, "אני חושבת שהראייה שלי מתדרדרת". אני חשבתי שזאת מחווה יפה, אלא שכך היא נראתה עוד יותר גברית. שולחנה היה מכוסה מפות וקלסרים פתוחים, פנקס החישובים הקטן שלה שבו נרשמו בקפדנות מאזני רווח והפסד, והם שהוציאו את המשק מן המשבר בו היה נתון בתחילת שנות התשעים.
– "שבי". התיישבתי על כיסא הפלסטיק השחור מולה והיא התיישבה על כיסא העור הגבוה שלה.
-"הזמנתי אותך לכאן היום כי יש לי בקשה".
-"מהי?" נדרכתי.
-"אני מבקשת שתדחי את לימודייך האקדמיים בשנה".
-"אני לא מוכנה", סיננתי.
-"זה לא באמת נתון לשיקול דעתך". השיבה בשוויון נפש.
-"זה אושר באספת חברים." מחיתי.
-"לפני שאביך נפטר".
– "אז?"
-"בשבועיים שהוא גסס בבית החולים החלטתי לקדם את התוכנית להקים בית קברות. לו היית מגיעה לאספת החברים שהתקיימה לפני שבוע היית יודעת שהמשק עבר קיצוץ רוחבי. פחות מכונות, פחות עובדים מבחוץ, כולם נתנו יד כדי שבית הקברות שלנו יקום. היה צורך לעשות פעולות הנדסיות נרחבות כדי למנוע את הסחף בחורף ועבודות הנדסיות בפרק זמן קצר עולות הרבה מאוד כסף".
-"תחסכי ממני את הנאומים שלך", זעמתי. "איפה בדיוק הייתי? רקדתי ברחובות? ישבתי ליד מיטתו של אבא."
-"לא הועלת לאיש"
– "ומה איתך? זאת הייתה גחמה פרטית וטימטום שאותם כפית על הקיבוץ. הטימטום היה שחשבתם שלעולם לא תמותו, והגחמה הפרטית – לקבור אותו כאן ולא בטללים. מה היה קורה לו הייתם מחמיצים את המועד?"
-"זה לא קרה, כך שזה לא משנה עכשיו. לא רלוונטי. חסרים 50,000 שקל – עלות המימון שלך לשנה. בשנה הבאה יהיה כסף ותוכלי ללמוד."
– "כל הסיפור הזה מסריח. למשק יש עוד סטודנט – נחמן בסרגליק – למה שהוא יצא ללימודים ואני לא? למה אי אפשר להתחלק חצי חצי?"
– "באמת, אילאיל, את מדברת כמו ילדה קטנה. בסרגליק זקן. אם הוא לא יצא השנה ללימודים הוא לעולם לא יצא, הסכום הזה כולל גם כלכלה ומגורים, אי אפשר לפצל אותו. חוץ מזה שהוא עבד מספיק, את פועלת חרוצה ואני זקוקה לך כאן".
-"זה הכל פוליטיקה. את עושה את זה כי אני הבת שלך. פועלת? בגיל 24 להיות פועלת? חוץ מזה, את יודעת על מה אני חולמת. אני לא יכולה לחכות, אם אני אשאר כאן אני ארקב ואמות", התחלתי לבכות שוב.
-"אל תעשי הצגות. מה זאת אומרת אין לך אף אחד? ומה איתנו? חוץ מזה החלומות שלך לא מעשיים – ללמוד ספרות. מה תעשי עם זה? תהיי מורה בבית ספר האיזורי? במה זה יועיל למשק?"
– "זאת הנקודה. את רוצה שאני אחיה את החלום שלך. מה עם מה שאני רוצה?"
– "חשבתי שאת מבוגרת וחכמה, אבל את סתם ילדה קטנה. את צריכה ללמוד לדחות סיפוקים. מה זאת שנה? הא? אם תהיי דוקטור לספרות בגיל 30 או 40 זה ישנה למישהו?"
– "ומה אני אעשה כאן בדיוק? איזה גירוי אינטלקטואלי יהיה לי?"
– "את זקוקה לגירויים אינטלקטואליים? דוד מהנגריה הוא ניצול שואה, מישהו צריך לכתוב את הסיפור שלו. תכתבי על קורות הקיבוץ. תכתבי סיפורים, שירים, מי מפריע לך?"
החמצתי פנים.
-"זה לא עניין של חיים ומוות והקיבוץ שלך זקוק לך."
-"עד עכשיו אמרת שאני עושה הצגות וקראת לי ילדה קטנה, ולא ניסית להבין אותי בכלל. עם כל הכבוד לכם, אין לי כאן כלום – כל החברים שלי בתל-אביב, עומר ורפי סטודנטים, שלי שפית בנחלת בנימין, סיגל התחתנה…"
-"גם רציתי לדבר איתך על זה, היא חוזרת למשק ותצטרכי לעבור לחדר יותר קטן".
איך ידעתי שתגיד את זה.
-"לכי להזדיין."
-"אני אבליג על זה, כי אין תופסים אדם בשעת צערו, אבל את באמת ילדה קטנה. יש לך עם מי להתחתן? את רוצה להיות שפית? את אפילו לא יודעת לבשל טוב. תתמקדי במה שאת יודעת לעשות טוב. עבודה מאומצת זה טוב לכתיבה. נדמה לי שעמוס עוז אמר את זה פעם. אמרתי לך. אחרי יום עם הפרות תכתבי, תחקרי, למי זה מפריע?"
-"למה שלא נגיד דברים של אמת? הייתי יותר מדי טובה אלייך בחודש האחרון. התרגלת לנוחות ואת רוצה אותי כאן בשנת האבל. נשארו ארבעה חודשים עד תום השנה הקלנדרית. את רוצה להגיד לי שהקיבוץ יתנהל בלי כסף?"
-"אני לא יודעת על מה את מדברת. ובקשר לכסף הגשתי בקשה לתב"ר מריפמן וממשרד הפנים".
-"מה זה תב"ר?"
-"תקציב בלתי רגיל".
-"את לא יכולה לבקש גם משהו בשבילי?"
-"זה לא יהיה הוגן."
הרגשתי מותשת.
-"חייב להיות פתרון ביניים", אמרתי.
-"אין".
-"הלימודים בבן גוריון באילת הם חינם, אולי אלמד שם והנקודות יחשבו לי ככלליות?"
-"והכלכלה? והנסיעות?"
-"אז אני מבקשת יום."
-"איזה יום?"
-"יום אחד, לא משנה איזה. להעשרה. ללמוד קורס אחד. לכל חבר קיבוץ מגיע חוג. כמה כבר עולה קורס? אפילו באוניברסיטה הפתוחה?"
-"אי אפשר. עלינו לשמש דוגמה. הקיבוץ נתן לנו, ועלינו לתת לקיבוץ"
-"את כולך סיסמאות. בסרגליק צדק, את בולדוזר שהתעייף"
– "תסתמי. בתור חברת קיבוץ…"
-"מי רוצה בכלל להיות חברת קיבוץ שכל מה שהוא עושה זה לדרוך על החלומות שלך. תלכו כולכם לעזאזל."
-"לאן את חושבת שאת הולכת?"
-"רחוק. רחוק מכאן, רחוק ממך, לא משנה לאן."
-"את לא יכולה."
-"תיכף תראי עד כמה אני יכולה."
-"תפסיקי לדבר שטויות. את מסוגלת לחיים עצמאיים? לא מבשלת, לא מכבסת, לא שוטפת, את לא מוכשרת לכלום, והחיים זה לא קיבוץ. את לא תסתדרי בלי מסגרת יומיים"
– "אז אני אלמד."
– "אל תצחיקי אותי, תעשי מה שביקשתי וזהו."
-"לכי חפשי את החברים שלך".
רצתי לחדר מהר, ארזתי כמה ספרים, בגדים תחתונים, ועליתי על האוטובוס לבאר שבע לאיה.