גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

אדוני הכסאות

עת ערב. ארסל התיישב בכיסאו האהוב ונעץ משקפיו אל הרחוב שהשתרך תחת חלון דירתו. הבניין מתוכו הביט עמד שפוף מטיח שזה מכבר התקלף ונצבע ושוב התקלף, במקביל לאותם מאות דיירים שיצאו ממנו כלעומת שבאו. והנה בכל זאת תקפה אותו המחשבה הבאה –
"אם עובר אדם בסביבה בזה הרגע, הוא רואה את פרופיל פניי ממוסגר היטב בתוך מלבן חלוני, קרוב כל כך אל החלון שממעל ואל החלון שמתחת, הרחק בקצה אפו של הבניין. ואני הדייר, וודאי נדמה לאותו אדם, כמו נוסע השב ממרחקים, המפליג בבניינו בינות רחובות וצמתים, מוקף מכשירי ניווט, כיאה לטייס בניינים".
משאר החלונות היתומים השתקפו העננים, פזורים לאורכו ולרוחבו של הרקיע, פרי עמלו של מטוס נוסעים נדיב, שדחף אותם אל כל פינותיו של הספקטרום. הרחוב הרועש, הרצל שמו, התפקד מלמטה על שלל חנויותיו. אלו התנהגו באחר צהריים זה כמטמון שאין רוצים בו – סדורות בטור אנכי – חנות מנורות מהבהבות, חנות קצבים, חנות פעמונים, חנות תנורים, חנות העוסקת בממכר מערכות ישיבה נאות והלאה במורד ובמעלה הרחוב, עד שהעין אינה אוחזת בכדי לקרוא את הכתוב שבשלטים.
בעלי החנויות רובם ככולם היו ישובים על כיסא בחוץ, לצד מרכולתם, אורבים ללקוחות. כיסאותיהם מרופטים, חורקים, מסתובבים על צירים רעים, קפוצים כאגרוף שנשלח מן האדמה בכעס, ועם זאת, יציבים היו הכיסאות ומחזיקי מעמד – בכוחם השאוב מן ההרגל יצרו מרווח קטן, בצידו האחד פרקי רגלים שחורות ובצידו האחר מרבד העוצר מאדונם להישאב אל מתחת לאדמה.
עת ערב. הבניין עומד זקוף. האורות של הרצל והרחובות היוצאים ממנו נדלקים באחת כריבוע קסם, לוכדים באורם את המטוס ממעל. אחת מהנוסעות רוכנת אל כיור בשירותים ומקיאה תמהיל של נוזל ומוצק. בסיימה, היא יוצאת החוצה להתיישב במקומה ליד החלון, המקום בו בחרה. היא מנגבת את מצחה המיוזע במטפחת "אייר ליינס" אדמדמה. מנגד עובר מטוס נוסעים של חברה אחרת. הוא חולף במהירות רבה יחסית.
בחצי סיבוב של כיסאו נפנה ארסל אל צג המחשב, ובתנועת מחוג של שעון קפיץ הוסיף עוד רבע סיבוב ונעצר מול פטרבורג המופתע. זה ישב סמוך לאדונו ועל פניו נסוכה מעין הבעה משונה, שאם אפשר היה לתרגמה למילים, היה פשרה – "כעת אני מוכן לצאת לטיול בחוץ ו/או לקבל נקניק". במקום אחד מאלה, זכה לליטוף חפוז על ראשו, טפיחה קלה על אפו ורצף כינויים: "טיפ טף-בוּרג, ליק לק-בוּרג וצ'יק צ'אק-בוּרג". פטרבורג האזין לכל אלה בחצי אוזן והחל להתגרד. אחר כך פצח בסדרת פיהוקים.
באותה שעה התנהלה שז במטבח והתקינה ארוחת צהריים – את העוף לתנור. אל תוך התנור החם העוף הוכנס – סביבו האדימו והלהיטו צינורות הברזל את עור הכנפיים, השחימו כל נקודה בבשר בצבעים חומים עזים כיאה לחיה המובאת אל פיהם של אדונים נעימים. רגל אחת של העוף פנתה בזווית חדה, ככל הנראה זכר למחאה שהפגין תרנגול רתוח זה אל מול שוחטיו, עובדה שעלתה לו בשבר רציני ברגלו והורידה את מחירו וכך הניע את שז לקנות דווקא אותו מבין שאר העופות באטליז.
ומגלגולו של מרד זה אל דנדון הפעמון, המכריז על התכנסות הזוג אל ארוחת הצהריים. הצלחות התכולות מונחות בקפידה על השולחן, הסכו"ם משני צדיה של הצלחת, הכוסות מימין. כד המים הכיל שברי נענע ולימון, ואילו קוביות הקרח התמעטו והלכו וחברו האחת לרעותה עד בואן אל אחת מתהומות הפיות.
התרנגול המוֹרד הוגש במלוא פאר, צף ברוטב עם תריסר תפוחי אדמה בתוך תבנית מזכוכית, רגלו המחאתית מעוטרת בכובע טבחים זעיר, עשוי נייר, ועל אחת ממותניו שעוּן פלח לימון, מרמז על הטעם החסר כאן ועל זה העתיד לבוא.