שאלה מצחיקה

"כמו הפרופסור המפוזר שהתקשר לביתו ואמר "אני כאן, איפה אני צריך להיות?" כך התקשרתי אני ואמרתי "אני דן, מי אני צריך להיות? ומרוב פיזור נפש לא שמתי לב שהקו תפוס".
(דן פגיס – שירים אחרונים)

האומנם? – חקירה ראשונה

הדם המהיר להפליא רץ עתה בעורקיי. אני עולה לקומה חמש וחצי, מניח את התיק ושולף מחברת. אני מגשש אחר עפרוני אבל אינני מוצאו. כשלון. הוא בינתיים מדבר בטלפון, מכתיב את נבואותיו למדור הדעות של ידיעות אחרונות. רגליו רפויות, מרכיב ומסיר את משקפיו, כאילו ברבות השנים שהן נמצאות אצלו עדיין לא הסכין עם קיומם. הוא קם ממקומו. החדר לבן. שיערו הקצוץ אפרפר ועורו לבן. הוא לבוש סודר אפור. ניירות מפוזרים על השולחן הכפול, באי-סדר משווע. אצל דן זה לא היה קורה. הוא מושיט את ידו, משתדל שיהיה לי נוח. מלאך המחליט בין דין לדין. מיכאל שלי.

– "ובכן, מה רצית לשאול אותי?" שואל (הידיים שלובות, העיניים לאות, עייפות ודאי, עוקבות אחרי עיניי).
– קראתי את המאמר שכתבת על דן. דומה כאילו בכל מה שכותבים עליו, משהו חסר. מה אתה זוכר? עד כמה הכרת אותו?
– הכרתי אותו טוב ככל אחד אחר אני חושב. הוא היה המורה שלי לשירת ספרד. מאורגן מאוד, קפדן מאוד. חלק מן התלמידים לא הבינו את זה, הדבר היקשה עליהם.
אשתו מספרת שתמיד היה מקדיש שעות להכנת שיעוריו, מגיע מוקדם לכיתה לבדוק שהכל בסדר. בביוגרפיה מסופר שבתחילת קורס אחד הגיע סטודנט לכיתה וראה את דן הולך בה אנה ואנה. הוא שאל אותו אם כבר הכין את פגיס. דן השיב שלא הספיק לעבור על החומר.

– לאחר מכן נפרדו דרכנו. לא היו לנו שיחות נפש. אינני חושב שלמישהו היו עמו שיחות נפש. פגשתי אותו עוד חמש – שש פעמים, ובשנת השבתון שעליה אני מספר במאמר, פגשתיו די הרבה. (הוא לא היה מוכן לגלות לי את שמו לפני שקראו לו דן. זה סוד. אמר, ולאחר מכן הוסיף, תסלח לי). אני כתבתי לו מכתבי ביקורת והערכה על ספריו, והוא כתב לי.

– אולם אמור לי אתה, אתה הכרת את דן? (פתאום הוא טועה בי, מצליח לראות אל תוך מסכת עורי, אל תוך מוחי, אל גילי הקדמוני, אך אנוכי שקרן מיומן, מסכת עורי שומרת על שלוותה) כיצד הייתי יכול, אני משיב לחוקר האימתני, אשר ידו המגויידת מאיימת עלי בריפיונה, הלוא הייתי רק בן חמש וחצי שנים כשנפטר.

הייתי? הכרתי? ומי אני? ומי הוא? עברו חמש עשרה שנים כמעט מיום מותו. זמן אפסי. מאז ומעולם היה קר ומשחק בנצחי. בינתיים הספקנו כיעקב ועשו ואולי מוטב כקין והבל להיוולד ולמות פעמים כה רבות. כמה שנים עברו עלינו בשנים האחרונות? ומי עד לכך? האצבעות שלנו? הלבבות שלנו? כל כך הרבה נולד ומת נרקב ופרח, בא והלך והאם בכלל אוכל לומר את האמת? ובכלל אמת זה טוב? אם רוצים לעשות דבר מעין זה (מה בעצם אני עושה כעת? אינני מסכם את חייו) צריך לדייק, ההיסטוריונים הישנים, אבות ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותם כיום, ידעו כי היופי עדיף על האמת, ועל כן, סליחה עם הקורא מראש.

זוהי הסיבה שבזכותה שכנו בשנות השלושים בחדר העבודה של דודו של פגיס. הדוד היגר זה מכבר לאמריקה. ישב הילד דן פגיס וקרא. אותיות גרמניות מסולסלות סלסלו את מוחו, קישטוהו עד תום. אביו היגר לפלסטינה, אמו היגרה לשמים. סבתא קוראת לו. דן הוא ילד צייתן. אלא שדן כבר איננו כאן. דן איננו יכול לסגור את הספר. אני יותר מסתם מכיר אותו. אני יודע אותו כפי שהוא יודע אותי. אולם הבה נעשה סדר בדברים, אלך בשושלת פרק, פרק, אחד, אחד, ואגלה את שנים עשר פניו של האזמרגד.

שהות מאוחרת

דן פגיס, עץ ללא שורשים, נולד בראדוץ', בוקובינה, ארץ הבוק המשופעת ביערות, אגמים והרים. רב הנסתר על הנגלה בחייו.
דן לא אמר, ואין איש יודע כיצד פגשו הוריו של דן אחד את השני. מה לבת עשירים מפונקת עם כימאי בעל דיפלומה צרפתית, אוסט יודן שירד מגדולתו ? איך תקשרו? הם כלל לא ידעו אחד את שפת השני. ההיסטוריון המדייק חייב להסיק שדן היה תוצר של אהבה טהורה.

ראדוץ' היתה עיר פריפריאלית שנחלקה בין אלו שמקרוב באו מרומניה, שנוצרה, לאחר פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית ותושבי הקבע שראו עצמם גרמנים וייחלו לכיבוש מחדש של המערב הנאור שיפרידם אחת ולתמיד מן הסחי המזרחי. דן נמנה עימהם. הוא זכה לחינוך פרטי.

אביו, שאפשרויות תעסוקה נחסמו בפניו, היגר לפלסטינה המתפתחת, לסלול את הדרך למחנה הקטן שלהם. האפשרויות נראו מבטיחות, הרי קרוב משפחתו הוא ראש עיריית ת"א, מאיר דיזינגוף!

אמו חולנית, חולמנית, הותירה אותו לטיפול אחותה הבכורה והמכוערת במושגי העת ההיא, שלעולם לא תתחתן, ולעולם לא תוליד ילדים משל עצמה, אימה ואביה הנוקשים, ודודו הנהנתן של דן זיגמונד (ציף), כולם בני משפחת אוסלנדר (=זר) החשובה והמחשיבה עצמה עד למאוד.

הגם שהיה ילד חכם, יפה ושובב לעיתים, את עיקר חייו העביר בעולמם של המבוגרים מחוייב לציוויהם (ומבקרה של משפחת אוסלנדר – נוקשים מאוד) כדי להסתפח ולהימנות עימהם. ציף היה לוקח אותו לבלות בעיר בעודו קטן מאוד. יחד היו מטיילים בגניה, ודן היה עונה על חידותיו הילדותיות של ציף הגנדרן, אלא שציף הסתבך בפרשת אהבים ועלה ארצה.
דן נותר נתון לחסדיהן של מטפלות גרמניות וסבתו הנוקשה. שעות היה משחק בחדרו או קורא בספרייתו של ציף, אגדות מלאות מוסר, חיים ומוות (פעם קראתי סיפור על חרגול אחד/ הרפתקן ירוק מאוד/ שנטרף בערב בפי עטלף) מנותק לחלוטין מן העולם שבחוץ.

רק לאחר שעלה לארץ גילה שהיו בראדוץ' גם צוענים ויריד. חדרו, ד' אמות של חלל אין-סופי ומוגבל, היה מלא בדגמי מטוסים מפח שאביו היה שולח ודן היה מרכיב בידיו האמונות. הוא היה שולח פסקאות מלאות געגוע אל אביו במכתביה של אמו – געגוע שהפך כמעט מיתי, לאחר שעל סף העלייה לארץ (אמו כבר בחרה לה את הלבוש היוקרתי החם והכבד בו תטייל על חוף הים עם אביו) נכנסה לניתוח פשוט – הסרת ציסטה – ומתה.

שעות שהיה משחק בערכת הכימיה שלו, מדמיין את ריח מי הקולון של אביו, הוזה בהקיץ, אולי גם על הפרש הסיני שרכב בין עננים על קירו במבט זועף. ציוויים שהוחדרו בו בעת ההיא לא עזבוהו מעולם. הוא ציפה לאביו, שלא בא. האב ניסה להשתלב בלופט-גאשפט בארץ, עם ציף ובלעדיו, חלקם מופרכים לחלוטין כי יבוא חמאה בדרך הים, לבסוף הפך להיות חשבונאי אצל בוס רודני. בנתיים התאהב, התארס אך דירה לא היתה לו. אף על פי כן שב לראדוץ' בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השניה, לקחת את דן.

הסבא והסבתא, סירבו לאפשר לו להעלותו ארצה, להרחיקו מן הסכנה. דן נותר באירופה. העיר ראדוץ', כסקילה וכרבידיס, הקיאה אותו כשהיה בן 11, הקיאה אותו העיר מקרבה עלבון שלא סלח עליו והביא לשכחה מוחלטת שלה. עד גיל 14 שהה דן במחנות ריכוז. אין אנו יודעים בדיוק מה אירע לו. שאיפת מוות כמו עשן כחלחל, יש בו כדי להמית. אולי אז מת דן בפעם הראשונה, אוצר את כל ילדותיותו – תאווה שאין לכבושה, מבט כחול ומצמית ושנאה שיש בה כדי להמית, התקפי הזעם שלו נצררו, צוננו אז הושמו במיכלי רעל, ירוק ומדויק, המחכה לשעתו הנכונה.
על אנשים שכולם עיניים, עץ ששורשיו בשמיים, וכך הלאה.

הזמן קצר. כוחי החרגולי הולך ונוטש אותי, ועוד מעט יגיע תורו של השטח המת, על כן אקצר:
דן ניצל, כפריים אספו אותו ונתנו לו לאכול. כל הכפר בא לראות את הפלא, הילד הרזה, החבול הפצוע ממכות גרמנים, אוקראינים, רוסים, ורומנים ראשו בין כתפיו בעקמת שרק תלך ותגבר עם השנים, יושב ואוכל לפי כל נימוסי השולחן האירופים, הנכונים. ציוויהם של סבו וסבתו, הנוקשים הנבונים, עדיין נוקשים עליו, ויוסיפו להיות כך עד אחרית ימיו.

אין הוא יודע זאת עתה. הוא שב לביתו ברומניה, שובב, תלמיד מצטיין בכימיה (ספרות רומנית לא אהב) מאייר בחסד, הוא לא רצה לגבוה אבל השנים אילצוהו לגבוה, הציבו נדבך על נדבך, והותירו בו מעברים פרוזים, הרוסים, רוצחים תליינים אנסים, הסבא שמת (הוא לא היה מוכן לספר מתי והיכן) וחבר שנרצח לא מזמן לנגד עיניו, הפער רק גדל, סבתו לא יכלה לגדלו והוא נשלח לאביו מתוך אמירה שהוא "ילד טוב" בגיל 16 שנים.

כאן החל העלבון הגדול: תחילה הכל הלך למישרין, האב ביקש סרטיפיקט (הבריטים התרשמו – אב שמבקש על בנו? היכן נשמע כדבר הזה) הסרטיפיקט ניתן. האב המאושר קנה לדן כרטיס במחלקה ראשונה. בגדים זיכרונות ממתקים וניירות לרישומים ולאיור הדרך – כולם הוכנסו לתרמיל ונשלחו על הגב הדואב לארץ ישראל. באוניה רימוהו, הכניסוהו למחלקה השלישית. כשהלך לקחת את כרטיסו, יהודי אחד שהכיר מראדוץ' התנדב לשמור על תיקו בפעם הראשונה והאחרונה נתן דן אמון בבני אדם. כשחזר התיק נעלם, ועמו האדם. פנקסו של דן נותר ריק.

מספר שנים לאחר מכן תופיע אוניה בשיריו, כאוניית מתים – ואנחנו שכלל לא הפלגנו/ חזרנו – עתה יש לעגון ולשכוח. אבל אין איש בנמל. איש לא חיכה ליתום בהגיעו ארצה. שעות המתין, לבסוף לקח מונית והגיע לדירת אביו בתל-אביב. אדם לוקח את אישתו לראות דרמה, חוזר הביתה והנה מלודרמה בן שנוחת עליו לפתע. הוא מתנצל. (מי?) לא ידעו, הספינה הקדימה ועל כן טעו ביום.

זמן לא רב עבר, האב ובנו אכזבו זה את זה. האם זהו האב המיתי שישוב במטבח הבית בן שני החדרים, המשותף לו ולבעלי הבית בתחתונים ועיגולי זיעה מכסים את גופייתו? ומיהו הבן השתקן, המסוגר המת הזה, אשר אין לו שפה משותפת עם אביו (אם תסלח לי על גילוי הלב, אתה לא הבנת את אבא שלך. ובכן, התעצבנתי, הוא צריך לחזור לחיים כדי שאני אבין אותו? לא, זה אתה שצריך לחזור לחיות אבל, אם תסלח לי על גילוי הלב, אין לך הרבה סיכויים לכך). אביו החליט לשלוחו לקיבוץ. דן לא מרד אולם הקשר ביניהם יוותר עד יום מותו של האב, ב1982, רפוי. אכול שנאה היה, אולם לא הראה זאת כלפי חוץ. כעס על עצמו שהוא שונא אלו שלא הלכו לפי תקנים בלתי – אפשריים שהציב הוא לעצמו. שנאה עצמית זו הובילה מצד אחד לאכילה עצמית בכל פה, וגם לסרקאזם כלפי החוטאים בגמישות ולציפויו בשכבת שמן – חלקלק, בוהק ומקסים אלא שבו אין איש יכול לאחוז די זמן ואיש אינו יכול לחקור לעומק כדי צורכו. כך הגיע לקיבוץ. ככל ניצול שואה (כך יספר לכם אפלפלד) ניסה לעשות גלגול את גבו הכואב והמעוות הפקיר וביקש להיות לאחד מהחברה, אולם עד מהרה הוצמד לטוביה ריבנר, ידידה של לאה גולדברג. ממנה למד רבות לגבי כתיבה והיה אחד מבני טיפוחיה (הוא יגמול לה לאחר שתמות מסרטן כשיעזור לריבנר לערוך את כל כתביה). הוא הפליא לצייר, לכתוב פיליטונים מלאי חיים, לנגן על קלרינט. חברויות קנה לו בזכות כשרו השכלי. נסיונות חיזור גמלוניים של בנות הקבוצה דחה בשאט נפט, וכמו כן רחמים. כך עשה לו לחבר גם את דוד ארן, מבקר ספרות אשר איננו בין הדגולים והנשגבים שבמבקריו, אולם דאג לכוון אליו את אור הזרקורים. כשנשלח לסמינר למורים, השכלתו הפורמלית היחידה לפני האוניברסיטה, הכיר את היוצר והמבקר א. ל. שטראוס אשר לימדו פרק נכבד גם הוא בשירה הקלאסית. בעטיה של קרבתו לשטראוס ורצונו להגן על הזקן המסכן ודעותיו, הסתבך בויכוח אשר בו הואשם שהינו כותב שירה קפיטליסטית, מבחינה ספרותית שוב היה לבד. דרך זו יאמץ לו לכל חייו, לא חלק מקבוצה, בוז לנוטים אחר אופנות – דן פגיס התקדם בקו אחד, וניתן למצוא קשרים נסתרים בין השירים הראשונים שלו, עוד בטרם ידע עברית על בוריה, שירים אשר שפתם גבוהה, משקלם קשה והם נוטפים רילקאיות, לשיריו האחרונים אשר אינם כתובים כלל בשירה קצוצה.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

חקירה שניה: אז מתי הכרתי את דן פגיס

קשה לי לענות על כך. מתי פגשתי מתי אהבתי? מיהו השואל? למה עלי לענות? לא לא אני בתוקף מסרב. אתה יכול להרוג אותי. אתה יכול למות פעם אחת, פעמיים, אפילו שבע פעמים אבל אינך יכול למות רבבות. אני יכול. את הצלקת בכתפי אתה רואה? היא נעשתה בטבעת שניתכה בחוזקה כמו אגרוף אירופאי טוב. בקרון החתום. אני אומר לך ידעתי אותו, בעודי מדלג בין צל לצל שהואילו להאיר לי פנסי הרחוב, בורח מרודפים מדומים ואמיתיים (מדוע אתם לוקחים את משקפי? הרי לא יתאימו לכם) אל בית שלא היה בו רע אבל זמן רב גם לא היה בו טוב. התוכל לשער בנפשך את הרחוב החשוך, הכלבים הנובחים העלים המתפוקקים מתחת לרגליך, כגלגול עצמות. הלב נופל לתחתונים ומרקד בהם. באוזניים, מבפנים אתה שומע שנרצחת. הלמות הלב משתלבות בקולו של רפי גינת המדווח על הרצח הלא מפוענח בו נמצא גופך ואתה מייחל רק לשוב לבית. הכפל תחושה זו פי כמה וכמה ואולי תגיע לפגיס. לא מספיק? תאריכים, כיאה להיסטוריון. בפעם האחרונה פגשתי אותו כשאימי הביאה צרור מוגדל של שיריו כשהוכנס לבחינות הבגרות בצורה רצינית. קראתי אותם, תרגמתי חלקם, כתבתי את שיר המחווה על מכונת הכתיבה, אחר כך גיליתי שגם הוא כתב שיר על מכונת הכתיבה. ואל אהבה. היתה בו הרבה אהבה. צורך בלתי נגמר בחיבוק, אולי תכונה המשותפת לכל מי שילדותם קשתה עליהם. חיבוק אשר לו לא זכה בביתו, ודאי לא מאישתו, אתה בוודאי זוכר. אני כמעט בטוח שבגיל 17 קראתי את שירי השואה שלו, מחזור השואה שהפך ללחם חוק במערכת החינוך. הם דקרו במבט מתחטא, פגעו בי פגיעה אשר מעטים יכולים לה. הפגישה הראשונה היא כמובן הביצה שהתחפשה. זהו, אם תסלח לי על גילוי הלב, אדון, המפתח לפגיס הוא היה ביצה, זהו שמרחוה בשמן, הוא שאף שמישהו יבוא יחמם את הביצה יבקע אותה יתן לו את החום שהוא צריך אבל אמו מתה, אין יותר מי שיגיד לו "אתה אפרוח". והדבר הנורא, שבגלל ששתק, ניצח במשחק. אבל יותר מדי אמת דיברתי עד עכשיו. עוד מפתחות לקשר בינינו אתה רוצה? אתה חייב לסלוח, אדוני, תקשיב רגע, תפסיק לכתוב, תהיה רגע איתי. תושיט ידיים. יפה. ועכשיו תשיר איתי – זום זום זום עולה הזמר מכוורת הצרעות אני – אתה, אתה – אני, אני לא כמו. אני – אני, אני הוא המהות, חיימוות זה אני. אני חייב לשמור על קו / אפילו אם אשאר לבד / במילא אין לי אף אחד.
עכשיו תסלח לי, עלי להעטף בקליפתי, לשוב ולהיות אחר למען אלו אשר אינם מבינים אותי.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מקום לדאגה

הוא הגן בגופו הגמלוני על קיבוץ גת, ומאז הפך לו השירות הצבאי מקום לדאגה, שהפכה להיות דפרסיה, שהפכה להיות מאהבתו כל ימי חייו. אבל כבר מוקדם, עדיין לא יצא לשנת שבתון, ילדיו לא נולדו (זוג תאומים, יונתן ומירב), הוא איננו מתרגל ולא פגש את עדה הוא עדיין משחק ומלמד את ילדי הקיבוץ ואף בוחר להישאר שם שנתיים מעבר לחמש שנתחייב להן משלים את ילדותו שחמקה לה מוקדם מדי.

דן הוסיף להתקדם. עזיבת הקיבוץ לא באה לו בקלות. בלימודיו באוניברסיטה שקדן היה, אולם לספרות עברית לא נמשך, על אף שידידיו – לאה גולדברג ואחרים, סייעו לו בכך. תחילה אף בחר להמשיך בבלשנות אנגלית אולם טעמים שונים גרמו לו לחזור לספרות ימי הביניים התחום היחיד שריתק אותו בתור תלמיד במחלקה. תוך 16 שנים מיום שהחל בלימודיו, זכה לתקן. באוניברסיטה, אותה החל בגיל מאוחר, מתקרח, נתון לעיתים להתקפי מרה שחורה וזעם, פגש את עדה.

עדה היתה גם היא ניצולת שואה. הוא לא בחר בה, זאת אומרת הוא בחר אבל ללא ספק ניסו אחד מהשניה להתרחק. מוצא אני את עדה. ריבים היו בלי סוף, דן היה מתנצל, מתחטא, מתגונן מבקש שתקשיב לו. ההפכים היו גדולים מדי. בהיסטוריה אנו נוהגים לדבר על כך שנישואיהם של ניצולי השואה היו נישואין של אין ברירה. אבל בראשית שנות השישים? היא קנתה, היא הסיעה, היא גידלה, היא התמקחה, היא גוננה לעיתים והיא נתנה לנו את הביוגרפיה היחידה שלו. זמן רב ומאמץ רב ידרשו מן החוקר שיבקש להרחיב מעבר לכתיבתה (אולי גם לחזור אל עולם המתים).

ובכן, לא הזכרתי עובדה זאת הוא כתב שני ספרים. ניתן להתייחס לשני ספריו הראשונים ברשעות ולומר שבהם ניסה להיות רילקה (או הלדרליין) ולא הצליח- או שהצליח ורק הקדים את זמנו) [איש מחוץ לקהילה האינטלקטואלית של ירושלים וחבריו, כמעט לא הבחין בהם, ונבנו כך שלא יבחינו בהם] אולם כבר בהם ניתן לראות את כתיבתו הקריסטלית את החיים והמוות שהמאבק ביניהם איננו נגמר גם אחרי המוות, האירוניה שתהפוך לסרקאזם, עיסוק בדמויות מיתיות ובדברים מיתיים ובעיקר העיסוק בזמן, בנסיון לתפוס את הרגע לתעד את שעיטתו במהירות האור מינקות ועד מוות ועיין בוחנת של הצייר שהיה.

הגם ששירים אלו נפרשו על פרק זמן מאוד ארוך, נבררו סוננו, הותכו, טוהרו עד תום עד קריסטל טהור, הם היו אולי עדינים מדיי. ספר שיריו השני וכאן אני מסכים עם מבקריו, יצא יותר מדי סמוך לזך ונראה כאפיגון, הגם שכפי שטוען הירשפלד, היתה זו הצטלבות זמנית בדרכיהם. אני מבין זאת אחרת. כשמתגלה יכולת כתיבה, קטנה או גדולה, אין זה משנה הכושר לברוא עולם בשתיים ולהרסו באחת בא גם הרצון בשתיקה, ואולי ליתר דיוק לא בשתיקה כי אם הרצון לבטל את עצמך להעלם כמעט מעיני הצופה ולתת לחפץ להיות, שלא לדבר על העובדה שחלק ניכר משירים אלו נכתבו כשעסק באמנויות אחרות – ציור ונגינה. בספר השני ישנה כבר הבנה הולכת ומתגברת לגבי ה"אני" כדי שההתבוננות תעבוד, יש למצק את האני לערבב אותו בחומר החוזר לאדמה של המגדל, להיות הקונכיה. בספר השלישי ניתן לומר: אני איש המערות, אני החללית אני הוא העף מענן לענן אל ענן שאין לו דמות.

רק כשהגיע לעיר הגדולה היה יכול פגיס, אותו עץ ששורשיו בשמיים להיפתח ולהוציא מעצמו את "גלגול". שעות היה מטייל במוזיאונים לבדו, או עם שני ילדיו הקטנים, קורא, או משוחח בניו יורק עם משוררים זקנים דוגמת גבריאל פרייל, מנותק מן הלחץ היה יכול להתבונן בעצמו לחזור לעצמו להמית את עצמו ולקום. אבל מה אני עושה? אין זה הזמן, זוהי רק השתקפות שלו, עליי לדחות זאת לאחר כך כבר מתדפק הקור בברכיים ממנו סבל, התקפי הדיכאון שהלכו ותכפו וסרטן שהוא צעק כי תוקפו ואיש לא האמין לו, עד שהפך לסופני. סוף – אני.