גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

בוריס מרינין

אמן רב תחומי

בוגר תואר ראשון באומנויות המסך מבצלאל, סטודנט לתואר שני לאומנויות בבצלאל.

בהסתכלות על היצירות ועל תהליך היצירה של עצמי, אני שואל את עצמי למקור. המקור הוא אותו המקור האפל האנושי, אכזבה מסוימת מין העולם, תסכול תמידי הסובב אותנו בתרבות ואומנות. אותו התסכול המועסק כל הזמן בפסיכואנליזה האובססיבית. כאילו איזשהו נסיון להבין לעומק או אולי אפילו לגלות את העתיד. ההתרגשות מאותו כדור הבדולח המסתורי, או קריאה בקלפים ובקפה תמיד היו מקור הסקרנות. מה מסתתר מעבר, מהו אותו המקום מאחורי הוילון של המודעות. אותו החור האפל ואכזרי המלא בפנטזיות קיצוניות שלא נחשוף לעולם. אותו האיווי הלאקאניאני. אותו המקום מושך לפעולה תמידית. ההתעסקות היומיומית בכסף, סקס, תרבות הסייבורגים של סיפוקים מידיים – משחקת על האינסטינקט החייתי לחשוף את מה שמעבר. הסביבה הפכה להיות לאוסף סימולקרות, שמנסות לדמות את הדבר האמיתי, את המוות ואת המין. כאן עולה מחשבת מקור ללא מקור, פנטזיה ללא אפשרות הגשמה. עצם ההסתרה של המסכה מגשימה את הפנים הנוראיות שמאחורי. אך הפנים אינם קיימות, יש שם ריק – ריק של חוסר עניין מיושן מהנסיונות הכושלים של העבר להראות את הדבר הכי נוראי שאפשר. אותו הדבר שפשוט אינו קיים, הוא קיים בתוך הסובייקט המוסתר. אני ממציא את הדבר הנורא הזה, לא תמיד בסטודיו, ובמצבים שונים, אך הוא לא משנה. זה לא משנה לאיזו להקת בלאק מטאל אני שומע, כי היצירה מגיעה ממקום עמוק יותר, שלם יותר, מחובר יותר לאי-אנושיות. מה שהופך את זה לאמיתי יותר לסובייקט – זה העובדה שהסובייקט מנסה להסתיר את זה. כמו בפריים הפורסם של הסרט הסוריאליסטי של בונואל, העין הנחתכת. רואים את העין. רואים את התנועה של הענן, ואת העין והתנועה של הסכין החותכת את העין, באותו הרגע הצופה מזועזע. לדעתי רוב האנשים לא יסתכלו על המסך, הם יסתירו את עצמם ממנו, לא כי הם מפחדים. אלה כי הם רוצים שזה יהיה אמיתי. הרי זה ברור שהפריים אינו אמיתי, זה ברור שאם הצופה היה מסתכל הוא היה נחשף לעין מגומי או סיליקון כלשהו ונוזל סינטטי נוזל ממנו שבספק אם הוא בכלל היה אדום כמו דם כי הסרט בכלל בשחור לבן. בראשו של הצופה זה דם, וזה כאב, כי ככה זה בראשו ולא כי ככה זה על המסך או בכל מידיום אחר. מה שמשתקף מאוד יפה בסופר האהוב עלי - שקספייר “What's in a name? that which we call a rose. By any other name would smell as sweet.”

תאריך הצטרפות לחוטם:
2015
אהבה