גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

רשימת המשתתפים #3

באביב 2009 ראה אור הגיליון התשיעי של החוטם, סף, ואיגד 30 יוצרים ומבחר שירה, פרוזה, תרגום, מסה וחמשיר, לצד תחריט, איור, צילום, סאונד ווידאו. קריאה נעימה!

תוכן עניינים מערכת החוטם

כלבת ה-Lied

״רֶגַע לִפְנֵי
שֶׁפָּתַחְתִּי לָהּ
אֶת הַתְּפָרִים וְהַבְּרָגִים בְּרַגְלָהּ
הִתְרוֹפְפוּ
וְכִמְעַט וְנִתְּקָה
מִמְּקוֹמָהּ
וְכֵן אֲנִי מוּכָנָה
בָּרֶגַע הַהוּא
חָזַר.

כָּתַבְתְּ? שָׁאַל
יֵשׁ לָךְ רֵיחַ
שֶׁל מִי שֶׁכָּתְבָה.״

תועה

הַמִּתְהַלֵּךְ שׁוֹתֵת בֵּין בְּנֵי אָדָם
יַקְפִּיד יוֹתֵר מִכּל
עַל נִימוּסָיו. יִנְהַג בִּמְתִינוּת.
לא יַחְרוֹג בְּבַת אַחַת
מֵעֲלָטָה לְאוֹר.
יָמִיר חֲשֵׁכָה בְּחשֶׁךְ אַחֵר,
אֶת הַמְּאוּרָה
בָּאַפְלוּלִית הַחִיצוֹנָה, יְלָלָה
בְּחֵרוּק שִׁנַּיִם.
אִם לא תַּעֲשֶׂה אֶלָּא חֶסֶד אֶחָד כָּל יָמֶיךָ –
תֵּן מַיִם לַצָּמֵא.
הַשְׁקֵה אוֹתוֹ
וְלוּ מִשְּׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן.

שיר טל ניצן

גשם

"אני חושבת שנרדמתי כי כשהתעוררתי הצלליות כבר נעלמו ורק טפיפות רגליים קטנות נשמעו דרך החלון. חשבתי שילדים קטנים טיפסו לי על המרזב והם מנסים להכנס לבית ולמצוא מחסה מהחושך…"

סיפור אורלי עסיס
וידאו נעמה הכהן

ארבעה שירים

״הַסִּפּוּר הַזֶּה נִכְתַּב עָלַי
הוּא מְתָאֵר בְּדִיּוּק אֶת מה שֶׁאֵרַע לִי.
הַצָּעִיף הַיָּרוֹק וְהַקֶּמֶט בַּחוּלְצָה
טִפוֹת הָעֵינַיִם, תְּחוּשַׁת הָאָזְנַיִם
וְהָאַהֲבָה הַסְּמוּיָה
כֵּן הָאַהֲבָה הַסְּמוּיָה.״

שלושה שירים

״יוֹנָתָן סָמוּק,
מְבֻיָּשׁ
מִנְּגִיסוֹת הַלַּיְלָה,
שָׂרוּעַ בְּמֶרְכָּז הַכֶּתֶם
שֶׁהוֹתִיר עַל הַסָּדִין.״

אשה נופלת ממרפסת

"למחרת הגיעם משדה התעופה, כשעמדה במרפסת החדר בשרתון וחיכתה לשעת הפתיחה של ארוחת הבוקר המהוללת של המלון, נפלה פתאום כל המרפסת, שהיתה קטנה ועגולה כמו קן של יונק-דבש, והיא צנחה בין שברי בטון ובָּלָטות שש-עשרה קומות, לעבר הבריכה הכחולה שניצנצה למטה…"

שלושה שירים

"בַּחוּץ עַלְוָה מְצֻיֶּרֶת עַל רֶקַע כֵּהֶה. קִמּוּט
שִׂמְלָתָהּ פִּרְחוֹנִי רִפּוּד הַסַּפָּה.
לְהַבַת חִיּוּכָהּ נֵר בְּשֶׁמֶן עָכוּר.
נִשְׁמַעַת דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת."

ת'כלס אפוקליפטי ב-palestine ואביזריהו

"לְאֵשֶׁת לוֹט אָסוּר לָשֵׂאת נֶשֶׁק בַּטֶּרְמִינָל
בִּפְגִישׁוֹת וּבִפְרִידוֹת יַבִּיטוּ הַפָּנִים אֶל מֵעֵבֶר לַכָּתֵף
וְלא תִּהְיֶה בּוּשָׁה לַמִתְכַסִין…"

דלת

"כעת, מול דלתה הנעולה האור כבה לרגע. והוא עומד בשלו- ללא כל ניסיון לאתר את מתג האור המעניק משמעות מעומעמת לפרוזדור ישן זה. מבעד החושך רק ניצב ומביט, עיניו מסרבות למצמץ אל עבר הדלת…"

סיפור נעם נגרי

חמשיר חמוש

אֶגְרוֹפַן מְקַשֵּׁט מְאַבְטֵחַ
בְּלוֹנְד מֻלְחָם מְנַצְנֵץ כְּמוֹ מֶלַח
תִּסְתַּכֵּל מֵאָחוֹר
מִכַּף רֶגֶל שָׁחוֹר
וְעַד ראשׁ נִהְיָה נְצִיב רֶצַח

מִיָּהּ קֻלְּפָה (אני אשם)

"מְיָה קֻלְּפָה לא יָדְעָה אֶת נָפְשָׁה
הִיא אָמְרָה שֶׁנָּפְשָׁה אֵינָהּ
הַטִּיפוּס שֶׁלָּהּ
שֶׁהִיא דֵּי נְמוּכָה
חַסְרַת שֵׂכֶל
עוֹשָׂה רוּחַ mind you
וְשֶׁבַּכְּלָל דַּעְתְּךָ צְרִיכָה לָנוּחַ
כִּי לְהַחְזִיק בְּיוֹתֵר מִדַּי דֵּעוֹת
עוֹשֶׂה לָא טוֹב לַשְּׂעָרוֹת בְּבֵית הַשֶּׁחִי
לְשָׁם הוֹלְכוֹת כָּל הַשִּׂיחוֹת
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דִּבּוּר נָגוּעַ…"

ענת

"תפסיק לנבוח עלי, אני כבר הולכת" היא אמרה, והאור בחדר המדרגות כבה באחת. סגר את הדלת, נעל על בריח, העביר אצבעות בשיערו, הוא לא יודע, הוא לא זוכר, אולי עשה משהו, לא מבין מה…"

סיפור לילך ובר

יומיים

"הם נסעו יומיים במכונית הירוקה המקרטעת שלו. חצו עיירות וערים, כאלו שלא ידעה בכלל על קיומם…"

סיפור אורלי עסיס

השריטה בתקליט

"ועם זאת, גם בעיניים עצומות, המוסיקה לא סחפה אותי. מסך דק ניצב ביני לבין הפסנתרנית, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לעבור לצד האחר"

מרפסת

"לְשֵׁם הֲנָחַת הַמִּלִּים נִדְרֶשֶׁת מִרְפֶּסֶת וְכוֹסוֹת תֵּה מִתְמַשְּׁכוֹת
סְדוּקוֹת מְשִׁיחָה וַחֲשֵׁכָה
נְגִינוֹת מִזְדַּמְּנוֹת וְנַחַת מְרֻוַּחַת עַל פְּרוּסַת אֲדָמָה יְצִיבָה,
גֵּאוּת הַמְּאוֹרוֹת וּשְׁקִיעָה
וּבְעִקָּר מִרְוָח רַב וְרַךְ לִשְׁתִיקָה."

משא ומתן

"אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה טוֹבָה
וְלא אָמַרְתִּי כּוּס הָמוֹן פְּעָמִים,
נִסִּיתִי לא לְהַגְזִים עִם הֶאָרָה
וּלְהַגְזִים עִם חֲשֵׁכָה
וְאָז לְהֶפֶךְ
לא שְׁחוֹרָה לא מַלְבִּינָה, שֶׁאִישׁ לא יִפְגַּע…"

אבא בקונצרט

צַעֲרוֹ שַׂק פֶּחָמִים בְּגַבֵּךְ
חֲרִישִׁי וַחֲשׁוּךְ נִפְעָר כֶּתֶם צַעֲרוֹ
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
לִפּוֹל אֶל הַבּוֹר
(לוּ לא פָּחַדתְּ כּל כָּךְ)
הָיִית אַתְּ
מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ סְלִיחָה
אֲבָל אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהַחְזִיר מַבָּט
אֶצְבְּעוֹת
הַיַּלְדָּה שֶׁלָּךְ
מִתְפּוֹקְקוֹת עַל הַקְּלִידִים
וְאֶת הַמּוּזִיקָה אֵינֵךְ שׁוֹמַעַת.

שני שירים

יֶלֶד בּוֹכֶה.
זֶה הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ
פְּתַח שֶׁעָרֶיךָ לַצְּרִיחָה.
אַתָּה דּוֹהֶה עִם הַשָּׁנִים
אֲבָל כָּעֵת צִבְעוֹ מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים
אוֹהֵב אַתָּה אוֹ שׂוֹנֵא?
אַל תַּעֲנֶה.
אָבִיךָ, סָבְךָ,
אָבוֹת אֲבוֹתֶיךָ
מְבַכִּים.

במעבדת השינה

"מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִוִּיתִי אוֹתְךָ
כָּך אֶל תּוֹךְ הַשֵּׁנָה?שָׁכַבְתָּ בְּגַבְּךָ אֵלַי. יָשַׁבְתִּי
בַּחשֶׁךְ עַל סַּפָּה מִּתְקַפֶּלֶת
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בִּכְתֵפְךָ הַמִּזְדַּקֶּרֶת אֶל מִחוּץ לַשְּׂמִיכָה.
שֶׁלּא כְּמוֹ בַּתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה,
נִרְאֵיתָ כְּמוֹ יֶלֶד.מַכְשִׁירִים מָדְדוּ
אֶת נְשִׁימוֹת הַהֵרָדְמוּת הָרַכּוֹת שֶׁלְּךָ וְאֶת הַגַּלִּים.
רָאִיתִי אוֹתְךָ מַפְלִיג הַרְחֵק
מִמֶּנִּי, אָפוּף בִּפְקַעַת חוּטִים. אִלּוּ יָכוֹלְתִּי גַּם אֲנִי
לְהַצמיד אֵלֶיךָ חַיְשָׁן"

שיר גיא פרל

דרך החלון

"צרור בקפוטה הוא הביט דרך החלון. רוח הערב הצוננת ליטפה את פניו המצומקים הניבטים מבעד לשטריימל. דמום, תלה את אישוניו בריק, ממולל באצבעותיו החיוורות את זקנו הארוך והכהה שפה ושם מבצבצת מתוכו שערה לבנה…"

סיפור לימור שריר

זִקנה

"היא ישבה על כיסא-הנדנדה שלה מול המראָה בחדר העלוב. מבחוץ עלו קולות העיר אך היא בקושי שמעה אותם. קרני השמש המועטות שפילסו את דרכן דרך מסך הערפיח וחדרו דרך החלון הפתוח למחצה, האירו את הקירות הדהויים וזהרו ברשת קורי העכביש שנמתחה באחת הפינות. אחר-כך ליחכו את רגלי מיטת הברזל, את שולחן הטואלט וליטפו את פניה המצומקים. חיוורון ירקרק נמשך עליהם, וקווים של מרירות התפתלו בתוך הקמטים הרבים החרושים בהם שכמו נצרבו בתנועות חיות…"

סיפור לימור שריר

בין דפיקה לדפיקה

"ליום הולדתי החמש-עשרה קיבלתי מדודה איה את "שירים שמכבר" של נתן אלתרמן. בטרם זמנו הגיע הספר, ממש כבר-מצווה הנחגגת בטרם פרץ הגדילה. פתחתי את מתנת ההולדת, מדפדפת ונרתעת מכך שכל כך הרבה לא הבנתי, הנחתי אותה בצד. חשתי בגדולתו של אלתרמן, אבל לעת עתה החלטתי להישאר על ספו…"

סיפור דבורה נגבי